מערכת שבתוןעו"ד יוסף שטח
לשעבר עורך העלון למשפט עברי בלשכת עורכי הדין
היהדות הדתית כיום, רובה ככולה, מחנכת ושמה דגש על מצוות שבין אדם למקום, על החיצוניות, והרבה פחות על המידות, המוסר והערכים.
ביום עיון שנערך באיכילוב על פגועי נפש בציבור הדתי, הציג ד"ר בודנהיימר, ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, שקפים רבים על בעיות של נערים הנובעות מבלבול בקיום סעיפי השולחן ערוך על נטילת ידיים, שבת, תפילה וכיו"ב. לא היה ולו שקף אחד על מידות ונורמות התנהגות שבין אדם לחברו, בין אדם לחברה. מעיון בשאלות ובתשובות שבעלוני השבת, עולה שרובן המכריע עוסק בהלכות שבין אדם למקום.
רבים מתלמידי החמ"ד והישיבות הולכים היום עם ציציות ארוכות בחוץ, כיפות שמכסות כמעט כל הראש, ורבים אף החלו לגדל פאות. להשוואה, בתמונת המחזור של ישיבת החת"ם סופר בפרשבורג מלפני השואה, כמעט כל התלמידים שם ללא זקנים וללא ציצית בחוץ. המפליא הוא שגם ספרדים החלו לנהוג כך, למרות שאבותיהם לא נהגו כן ולבשו ציצית קטן מתחת לבגדים, כשיטת האר"י.
יש הבדלים בין יהדות אשכנז ליהדות ספרד. הם באים לידי ביטוי בעיקר בהדגשים, שכן התורה והאמונה אחת הן. הנישואים הרווחים בין אשכנזים לספרדים, תופעה חיובית כשלעצמה, צמצמו את ההבדלים אך הם עדיין קיימים.
המאפיין הבולט של יהדות ספרד בדורות קודמים היה שלומדי הגמרא היו בעיקר הרבנים והדיינים, שמספרם בכל קהילה היה קטן. הדבר נבע בעיקר מהתפיסה שהגמרא, המביאה עמדות ומחלוקות, נועדה לפסיקת הלכה ולא לציבור הרחב. הציבור ניזון מדרשותיהם של הרבנים ("חכמים"), שהעבירו בסיפורים ובמובאות מהגמרא את המידות ואורח החיים הנדרש.
לכן, ביהדות ספרד לא הייתה הבחנה בין אדם למקום ולבין אדם לחברו. הכל הוא בין אדם למקום. אין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים – הכל דיני שמיים. הדגש הוא על מידות, מוסר, יראת שמיים ואמונה תמה ותמימה. ביהדות ספרד הייתה הכלה של כלל ישראל, כי לכולם חלק בעולם הבא. התפיסה היא שהתורה תורת חיים, ודרך האמצע של הרמב"ם היא הדרך השלמה.
האיסור העכשווי לשמיעת שירת נשים, למשל, מתבסס על אמרה אחת בגמרא: "קול באישה ערווה". ביהדות ספרד שמעו שירת נשים (הרב עובדיה יוסף זצ"ל אהב לשמוע את אום כולת'ום, ולא ראו בזה כל רע). ביהדות ספרד, לא הייתה הדרה מגדרית. בחתונות, נשים ישבו ליד בעליהן. זאת ועוד, כמעט כל הספרדים בדור הקודם, עד לפני כשני עשורים, התגייסו לצה"ל. לא ברור מנין נבעה האימרה "תורתו אומנותו" כפוטרת מ”נטירותא".
בקהילות ספרדיות בגולה, רק הרב הראשי לא עבד. בצפון אפריקה גם הרב הראשי עבד – עד שהגיע השלטון הצרפתי באמצע המאה ה-19 ואילץ את הקהילות היהודיות לשלם שכר לרב. אז גם לא היו כל כך הרבה בעלי תואר 'רב' כמו היום. הדגש היה על אמונה תמימה, יראת שמיים, יושר, אמת וערכים.
כיום, בקהילה החרדית (והחרד"לית) פשט הנוהג של דעת תורה, גם בנושאים שאינם הלכה (כביטחון וכלכלה). בלתי אפשרי להבין ולתפוס את "תורתו אומנותו" כסיבה לאי שירות בצבא, כאשר ברור שזהו תירוץ שאין בו לא יושרה ולא יראת שמיים. לא מובן כיצד אפשר להדיר יהודייה ספרדייה כשרה מללמוד בבית ספר אשכנזי ליטאי או חסידי. לא ברור איך אפשר לחנך את כל הדור הצעיר לבטלה מעבודה, הרי אין תורה ללא קמח. אצל יהדות ספרד ידעו שלא עביד דינא ללא דין. וזכורני שהרב עובדיה יוסף זצ"ל אמר בנושא מסוים: "מה אגיד בבית דין של מעלה שלא נהגתי כך וכך".
הכיוון של העשורים האחרונים הוא של החמרה, תוך ציטוט דברי החת"ם סופר: "חדש מן התורה, אסור". אלא שחת"ם סופר אמר זאת בברלין, כשהעבירו את מקום התפילה מהסטנד שבקדמת בית הכנסת אל הבימה המרכזית באמצע. אגב, החת"ם סופר גם אמר שלהחמיר אסור, ובעניין "נטירותא", רבנן לא נפטרו אלא ממס וחומה מצד הגלות, אבל בשמירה גם תלמידי חכמים חייבים להשתתף בהוצאות.
הכיפות הסרוגות השתלבו יפה בחיי הכלכלה, המדע, הצבא והמדינה. לעומת זאת, התבדלות חיצונית מרחיקה קרובים וחילונים. ביהדות ספרד לא שררו פער וקיטוב כזה בין דתיים לחילונים. וכן, כולם כיבדו את הרב.
לסיכום – היהדות היום היא אחרת ממה שהייתה לפני דורותיים, ודאי אצל הספרדים. ראוי בעת הזאת לשים דגש על יראת שמיים ועל מצוות שבין אדם לחברו. כלל זה אמור לחול גם על פוליטיקאים דתיים: דבקות באמת, והקפדה על שוויון בין הפה ללב. אין מקום לתרבות שיח של צעקות ואלימות, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. אין מקום להתנשאות, אלא לענווה ולבחינה פנימית אמיתית.
