"…ארדוף אשיג אחלק שלל…" וביזת מצרים

ג. אברהם
אלון-שבות

המסופר בספר "שמות" י"ב, ל"ה שעל סף היציאה ממצרים שאלו אבותינו משכניהם "כלי כסף כלי זהב ושמלות", ולכאורה לא התכוונו להשיבם, מעורר מבוכה ותהיות ברמות שונות.
ברמה המשפטית – יש לדון אם חלה חובת השבה על הכלים השאולים, או שניתן לקזז את שווים כנגד הלנת שכר עבודת הפרך או כנגד נכסי דלא ניידי שהשואלים השאירו במצרים. יצוין שבמסכת סנהדרין צ"א. מסופר שהמצרים הגישו בפני אלכסנדר מוקדון תביעה משפטית להשבת הכלים השאולים והיהודים לא התגוננו בטענה שאין עליהם חובת השבה, אלא הגישו תביעה שכנגד לתשלום שכר עבודת הפרך.
ברמה המוסרית – גם אם אין חובה משפטית להשבת הכלים השאולים, הניתן להצדיק את גניבת דעתם, לכאורה, של השכנים שהשאילו בהנחה שהכלים יוחזרו להם. התדמית השלילית שדבקה בעם ישראל, בעקבות זה, מובעת בפירושו הארוך של אבן עזרא לשמות ג', כ"ב: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו".
ברמה הדתית – גוברת המבוכה דווקא בעקבות תשובת אבן עזרא ל"מתאוננים": "…כי מצווה עליונה הייתה, ואין טעם לשאול למה, כי ה' ברא הכל והוא נותן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר ואין זה רע". ההנחה שהוראת ה' לשאול את הכלים מיתרת את ההתמודדות עם ההיבט המוסרי, אינה מתיישבת עם תגובת אברהם כאשר ה' גילה את כוונתו להפוך את סדום: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית י"ח, כ"ה). אברהם לא השיב לעצמו שה' מעניק חיים למי שירצה ואין זה רע אם יטול חייו גם אם הוא צדיק.
תשובת אבן עזרא אינה מתיישבת גם עם הנמקת הדרישה לשמירת המצוות ע"י משה בספר דברים (ד', ו'-ח'): "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה…אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". הרי שמשפטי ה' אמורים להיות צדיקים גם "לעיני העמים". בהנחה זו קובע רבנו חננאל: "חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות, שישאלו כלי כסף וזהב ולא ישיבו להם"!.
פתרונם של רבנו חננאל ואחרים, בעקבות רס"ג, מניח שהכלים נתבקשו וניתנו במתנה. לביסוס הטענה שלשון שאילה יכול לסבול גם משמעות זו מובאים פסוקים אלה: "אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו" (שופטים ח', כ"ד): "שאלה אחת קטנה אנוכי שואלת מאיתך…יתן את אבישג השונמית לאדוניהו" (מל"א ב', כ'-כ"א): "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך" (תהלים, ב', ה').
חולשתו של פתרון זה בכך שבכל הדוגמאות המצוטטות נאמרה לשון נתינה ובעניינו: "וישאילום".
ספורנו אינו נזקק להנחתו של אבן עזרא ואינו נדחק לפרש את השאילה כמתנה. לשיטתו מדובר בשאילה על מנת להשיב, אבל המרדף של מצרים אחריהם במטרה "לחלק שלל" "היה בדין מידה כנגד מידה שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה". אפשר שגם חז"ל רומזים לפתרון זה בכנותם את הכלים השאולים בשם "ביזת מצרים", ואין ביזה אלא שלל מלחמה.
מן ההנחה שלכתחילה שאלו על-מנת להשיב נובע שלכתחילה יצאו על-מנת לשוב, ורק אחרי שישיבו מה ששאלו היו אמורים לצאת לצמיתות. בכך מתיישבת גם הוראת ה' למשה שיאמר לפרעה: "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו" (שמות ג', י"ח). גם זה לא נאמר לגנוב דעתו של פרעה כי באמת התכוונו לשוב, בטרם יצאו לצמיתות אחרי השבת הכלים. אין סתירה להנחה זו מהכתוב: "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (י"ד, ד') כי מטרת המרדף לא הייתה אמורה להיות "…אחלק שלל…אריק חרבי תורישמו ידי" (ט"ו, ט'), אלא להשיב את העבדים לעבדותם.
הראציונל בגאולה הדו-שלבית, כאמור, יובן מהתבוננות בחילופי הדברים בין ה' ומשה במעמד הסנה. ה' אומר למשה: "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (ג', י') ומשה מנסה להשתמט משליחות זו בארבע טענות:
האחת – "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (ג', י"א). טענה זו מתאימה לעניו מכל אדם אבל עניינית אין בה ממש. מי מתאים לדבר אל פרעה יותר ממשה שגדל בביתו? ומי מתאים להנהיג את העם יותר ממי שהוכשר למנהיגות כנסיך מצרי?
השנייה – "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (ג', י:ג). ועל כך קיבל תשובה: "כה תאמר אל בני ישראל אהי' שלחני…ה' אלקי אבותיכם…שלחני אליכם וגו'".
שלישית – "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (ד', א). לכאורה פתר לו ה' גם בעיה זו במתן שלושת האותות: "למען יאמינו כי נראה אליך ה'..".
הטענה הרביעית – "לא איש דברים אנכי…כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (ד', י'). גם על זה קיבל תשובה מספקת: "מי שם פה לאדם…הלא אנכי ה' לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר" (ד', י"א-י"ב).
טענותיו של משה נסתתמו לכאורה, אבל הוא המשיך להתעקש: "שלח נא ביד תשלח" (ד', י"ג). הסיבה נעוצה בטענתו: "והן לא יאמינו לי וגו'" שלמעשה לא באה על פתרונה. ה' בעצמו אומר: "והיה אם לא יאמינו לך…לקול האות הראשון…והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות" (ד', ח'-ט'), הרי שאין בכוח האותות לשכנע את הספקנים "שהמאמין לפי האות יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ח', א').
משה לא מאמין בכוחו לשכנע את העם שיצאו בעקבותיו ממצרים בלי רשות מפרעה ומבלי שיוכל להוכיח כי הוא פועל בשליחות ה'. ה' מסכים איתו שלבעיה זו אין בינתיים פתרון ואף רומז לו שגם הוא בעצמו עלול להסתפק אם מעמד הסנה לא היה תעתועי שרב והזיות "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (ג', י"ב). רק כשה' יתגלה לו, וידבר אתו, בנוכחות שישים ריבוא עדים יסור הספק מלבו ומלב העם, ככתוב: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (י"ט, ח').
מתחייב מזה שלפני "זמן חרותנו", שלא בהסכמת פרעה עליהם לצאת ברשותו ל"זמן מתן תורתנו", שבעקבותיו תתבסס האמונה בשליחותו של משה ויצאו לצמיתות בלי הסכמתו של פרעה. כדי שלא יגיעו למעמד הר סיני בבלויי עבדותם, הם שואלים תכשיטים ושמלות שבדעתם להשיב לפני שייצאו לצמיתות "ביד רמה". במפלתו של פרעה בים סוף ישראל נפטרו מחובת ההשבה, ובנוסף ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" במידה שאפשרה את המשך המסע להר סיני למרות הנפילות בדרך.

פסח תשס"ו