פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ליל הסדר עשוי לשמש קורס מבוא, ואם תרצו – קורס חובה, בסולידריות יהודית. הוא מלמד אותנו שאיננו יכולים ליהנות מהאוכל או מתחושת החירות עד שנחלוק אותם עם אחרים. איננו יכולים להיות בני חורין אמתיים אם אחרים עדיין משועבדים.
יציאת מצרים הייתה לאירוע מכונן, שהשפיע על העולם כולו. גם הוגים כמו ג'ון לוק ותומס ג'פרסון קיבלו ממנו השראה בשעה שבאו לגבש את משנת החירות שלהם. מעשה יציאת מצרים לימד את העולם כולו שעַם יכול לשחרר את עצמו מעול השעבוד. ליצור חברה שבה הכל שווים, וזהו, כידוע, אחד הרעיונות החשובים ביותר של העולם המערבי.
הסדר נפתח בקריאה גדולה: "הא לחמא עניא. כל דיכפין ייתי וייכול". לכאורה, פתיחה מוזרה-משהו, אם לנקוט לשון המעטה, לאחד המאורעות החגיגיים ביותר בלוח השנה היהודי. אנו פותחים ומכריזים בפני כל אורחינו: "ברוכים הבאים אורחים יקרים לסעודת החירות שלנו. כמנה ראשונה, יוגש לכם לחם עוני, מהסוג הזול ביותר. כל מי שרעב מוזמן לבוא ולאכול ממנו!". וכי זו דרכה של הכנסת אורחים ראויה? לתת לרעב מהאוכל הגרוע ביותר, מלחם העוני?
אכן, המצה אינה מסמלת רק את לחם העוני, אלא מהווה תזכורת חיה ללחם שאכלו בני ישראל בעת שיצאו ממצרים והיו לבני חורין. סדר ליל פסח מלמדנו שהגורם שהופך מצה ולחם עוני ללחם של חירות ורווחה הוא נכונותנו לחלוק אותו עם האחר. לא הטעם או ההרכב הכימי קובע את טעמו של הלחם אלא מצבו הנפשי של האדם שאוכל אותו.
בספרו "הזהו האדם", מתאר הסופר פרימו לוי את חוויותיו באושוויץ. לפי תיאורו, הזמן הגרוע ביותר היה דווקא בעת עזיבת הנאצים את המחנה. היה זה בחודש ינואר 1945. כל האסירים הבריאים הובלו על ידי הנאצים למצעד המוות. במחנה נותרו רק החולים. במשך עשרה ימים נותרו במחנה רק עם שאריות לחם. אנשים עבדו קשה להסיק התנורים. מישהו הורה: כל מי שיש לו לחם יחלוק אותו עם שלושה אחרים שעבדו בהסקת התנור. זה היה בניגוד לחוק הבסיסי של המחנה: "אכול את חתיכת הלחם שלך ואם אתה יכול, טרוף גם את זו של חברך כדי שתישרד".
לפתע השתנו כללי המשחק. זוהי תחילת השינוי בין אנוכיותו של עבד, ששומר הכל לעצמו, לבין בן חורין שיודע כי חירותו מתבטאת, בין השאר, ביכולתו לחלוק את מה שיש לו עם חבריו. מי שאינו יודע אם ימצא משהו ביום מחר לא יחלוק פתו עם חבריו. בן חורין יודע שיש לו תקווה וגם מחר יוכל למצוא פרנסה. לכן הוא ממהר לחלוק רכושו עם אחרים.
לפיכך קבעו חכמים הראשונים דווקא קריאה זו בתחילת הסדר. יש בה הכרזה כי אנו לא רק מוכנים, אלא שמחים, לחלוק את שולחננו עם הרעב והצריך.
לחם העוני אינו מוצג מוזיאוני. איננו ממקמים אותה פיסת "זכר ליציאת מצרים" בחלון התצוגה, מאחורי מסגרת זכוכית עבה. אנו רואים את לחם העוני, מחזיקים אותו בידינו, ממששים את גבשושיותיו, מריחים אותו, חשים את טעמו. "זה לחם עוני", אנו מורים עליו באצבע, מוחשי, כאן ועכשו, לחם עוני שחכמים דרשו והוסיפו לגביו: "לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה".
רצונך לדעת מהו עוני, מהו קו העוני, כיצד הגענו למצב שבו מיליון וחצי אנשים נמצאים מתחת לקו העוני, אל תסתפק רק בהסבריהם המלומדים והמפולפלים של כלכלני האוצר. הם ימצאו אלף ואחת סיבות להסביר מציאות כואבת זו. ההגדה מלמדת אותנו שלא די בדיבורים ריקים. עלינו לחוות מהי אכילת לחם עוני, כדי שנוכל להזדהות אתם בלב שלם. לא די בנתונים תיאורטיים, "בדברים הרבה" אלא בחוויה. "זה לחם העוני", עליך לראות את לחם העוני לנגד עיניך, לחוות אותו, לאכול אותו ולטעום טעמו. רק אז תבין משמעותו של עוני.
קטע זה, של "הא לחמא עניא" נאמר בארמית. לפי פרשנים רבים, הסיבה לכך נעוצה בהיות הארמית השפה שרווחה בין פשוטי העם בשעת גיבושו של ליל הסדר. זוהי שפה עממית, המובנת לכל. ושמא חבוי כאן מסר אקטואלי חשוב: חירות וכיבוד זכויות אדם אינם עניין רק לאופנה צפונבונית של נושאי לפיד הליברליזם. חירות וכיבוד זכויות אדם הם עניין, אתגר, מטרה ותכלית לכל אדם.
יתר על כן: מחבר ההגדה ביקש ללמדנו, שכאשר אתה מבקש לדאוג לזולת, לקרבו, להזמינו אל שולחנך, עליך להימנע מלעשות כן בשפה גבוהה. מליצית. שלא יוכל להבין. עליך לדבר אליו ב"גובה העיניים", ובעיקר "בגובה הלב". לא מתוך יוהרה והתנשאות, אלא בשפתו-שלו. רק דברים שייצאו מן הלב, ייכנסו אל הלב.
קריאת "הא לחמא עניא" פותחת את ליל הסדר בהכרזה גדולה: דלתותיו של בית יהודי אינן נפתחות רק בסוף הארוחה, לאליהו הנביא, למיוחסים ולמכובדים שכמותו. דלת הבית – כמו גם חדרי הלב – של כל יהודי צריכים להיות פתוחים לכל דכפין, הן בליל הסדר הן במהלך השנה כולה.
עיקרון זה עובר כחוט השני בסיפור יציאת מצרים, ובאופיו של החג היהודי. כך, כבר בצו התורה (דברים טז, יד): "ושמחת אתה וביתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ושבעו", וכך בדבריו הנכוחים של הרמב"ם (הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה יח): "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו".
פסח תשס"ו
