מתנת האהבה – זהירות, היא שבירה!

זוג צעיר, רגע לפני חתונתו, פנה אליי בבקשה לא שגרתית: שלא לשבור כוס תחת החופה. הסיבה שהציגו הייתה פשוטה וכנה. הם ביקשו לעסוק ביום חתונתם בצמיחה, באיחוי, בהתחלה חדשה ובכוחות של בניין וחיוב ולא בשבירה. בעיניהם, שבירת כוס נראתה להם סמל שאינו תואם את הרגע שהם מבקשים לייצר. חשוב לציין: לא מדובר היה בזוג יוצאי אתיופיה.

לפני שאשתף מה הייתה החלטתי, אבקש כהרגלנו לצאת למסע קצר בין תחנות שונות במסורת, בתרבות ובתיאולוגיה של יהודי אתיופיה, ולשוב ממנו אל הרגע שמתחת לחופה.

לפני זמן מה שיתף אותי סטודנט מהקריה האקדמית אונו, על חוויה של השפלה שעבר בילדותו יחד עם אביו, עולה מתימן, שנשא עימו מנהגים עתיקים ויקרים מדורי דורות. בבית הכנסת שבו התפללו שלא לפי מנהגי תימן, עטף האב את הטלית בעטיפה התימנית המסורתית. לפתע ניגש אליו אדם אחר, חטף ממנו את הטלית ואמר בקול: "כך לא מתעטפים, אתה לא יודע". מעשה קטן, אולי, אך הדרך משפילה, מבזה, פוגעת. זו התמונה שהסטודנט זוכר יותר מכל. כשסיפר לי זאת, בכינו שנינו. עבורי, הסיפור הזה הדהד בעוצמה את חוויות ההשפלה והזלזול שחוו לאורך שנים גם יוצאי אתיופיה, דווקא סביב מנהגיהם הדתיים.

בעקבות המאמר שלי לפני שבועיים קיבלתי תגובות רבות ומגוונות, שחלקן אף חיזקו טענה מרכזית: שבירת הכוס איננה המנהג הקדום, אלא נתינת אפר מקלה בראש החתן, במקום הנחת תפילין. אחת התגובות הגיעה מאחד הרבנים יוצאי אתיופיה העובד ברבנות הראשית. הוא שואל: "מדוע דווקא רבנים ספרדים אימצו את מנהג שבירת הכוס, שמקורו אשכנזי, וזאת בניגוד לפסיקתו הנחרצת של מרן רבי יוסף קארו? מרן אינו מזכיר כלל את מנהג שבירת הכוס בפסיקותיו, אלא כותב: 'וכשהחתן נושא אשה, לוקח אֵפֶר מֻקְלֶה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים'…אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'.

"פסיקות אלו של מרן מרתקות במיוחד לאור מנהג יהודי אתיופיה, שבו החתן ביום חתונתו קושר סרט בשלושה צבעים על ראשו, במקום הנחת תפילין, כסמל לזיכרון החורבן. לפיכך ראוי לשלב ולכבד את מנהגי האבות בארץ ישראל, שכן 'מנהג אבות תורה היא, ואין להרהר אחריה'".

הרב ממשיך ומביא את דברי הרמב״ם בהלכות תעניות: "כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין", ומדגיש כי גם כאן אין כל אזכור למנהג שבירת כוס תחת החופה. לבסוף מביא הרב את דבריו הנחרצים של הרב יוסף קאפח, מגדולי רבני תימן, שכתב: "לוקח אפר מקלה כך נהגו אבותינו מאז ומעולם. זה היה באמת זכר לחורבן, ומנהג שבירת הכוס לא נשמע בתימן כלל. כל שכן בימינו, שנהפך הדבר לשיא השמחה או לחוכא ואטלולא… ומזניחים מנהגי אבות ומאמצים מנהגים אחרים" (ר״י קאפח על הרמב״ם, הלכות תעניות פ״ה, ס״ק כו, עמ’ שצ״ה)"

כמה יפה זה שגם במסורת יהודי אתיופיה, עם תודעת הגאולה ולא תודעת החורבן נוהגת שהחתן קושר סרט בראשו במקום הנחת תפילין, כסמל של זיכרון, אחריות וענווה. המשותף למסורות אלו איננו המעשה עצמו, אלא הכוונה והתודעה: זיכרון ירושלים בתוך השמחה.

השאלה איננה אם מותר או אסור לשבור כוס. ההלכה מאפשרת מגוון מנהגים. השאלה העמוקה יותר היא שאלת הגישה: האם אנו פועלים מתוך היררכיה ושיפוטיות שבה מנהג אחד נתפס כ"הלכה מסיני", ואחר כ"פולקלור" נחות? או מתוך כבוד למסורת, להיסטוריה ולחוויית החיים הדתית של קהילות שונות? ראייה פולקלוריסטית מצמצמת עלולה להחפיץ תרבויות שלמות, כאילו נולדו "יש מאין", מבלי להבין שחיים דתיים נטועים תמיד בדורות קודמים, במקומות, בשפות ובזיכרון.

לכן, מתחדדת בעיניי הסתירה: כיצד יש הקובעים באופן גורף ש"אסור לשנות מנהגי דורות", ובאותה נשימה דורשים מהקהילה האתיופית לוותר על מנהגים עתיקים? כאן ניצבת אחריותם הכבדה של הקסים: להכריע אילו מנהגים יש להמשיך ולטפח, ומאילו ניתן להרפות, לא מתוך ביטול עצמי אלא מתוך אחריות להשתלבות ראויה בחברה הישראלית ולכלל ישראל.

וכעת חזרה אל אותו זוג צעיר. החלטתי לכבד את בקשתם, אך גם לשמר את התודעה. הכנתי עבורם כוס זכוכית עטופה בנייר כסף. בסוף הטקס, כאשר הקהל ציפה לשבירה פניתי אל הזוג ואמרתי:

"אתם מקבלים היום מתנה יקרה – מתנת האהבה. זו מתנה שברירית. יש לשמור עליה בזהירות. כך גם הזיכרון של חורבן ירושלים אינו מחייב שבירה בפועל, אלא תודעה. ותודעת הגאולה פירושה גם לדעת שיש בידינו אוצר גדול: מדינת ישראל. מתנה נפלאה ושבירה היא אפשרית. עלינו לשמור עליה בזהירות, מתוך אחריות לכל הקבוצות השונות המרכיבות אותה".

הכוס לא נשברה. התודעה נכחה במלואה.