הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בקרב הקהילה היהודית־האתיופית שוררת עמדה רחבה וברורה: מחבלי חמאס, אשר הוכח כי נטלו חלק בפשעים חמורים פסיעה מכוונת אל יישובים אזרחיים, אונס, רצח ילדים, נשים וטף, אינם יכולים להיחשב כמי שפעלו "בעוול בכפם". בעיני רבים בקהילה, מדובר במעשים שנעשו במזיד, באכזריות ובאופן בלתי־אנושי, ולפיכך דינם מוות.
עמדה זו אינה נחלת יחידים, אלא משותפת גם להנהגה הדתית המסורתית. כך, למשל, אומר הקֵס סמאי אליאס כי התורה עצמה מחייבת ענישה זו. ראשית, מטעם ההרתעה "למען יראו וייראו": חברה שאינה ממצה את הדין עם מי שרצח ואנס באכזריות עלולה, לשיטתו, לשדר מסר מסוכן של חולשה. אך מעבר להרתעה, מדובר בעקרון עמוק יותר של מידה כנגד מידה. התורה קובעת במפורש כי אדם ההורג במזיד לא בשוגג דינו מוות: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהו[…]וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת[…]וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ".
לדברי הקֵס, עיקרון זה אינו תלוי בזהות הלאומית או הדתית של הפוגע. דם אדם כל אדם זועק מן האדמה ודורש צדק. אין זו תפיסה הנשענת על שיקולי "משפט המלך" או סמכות מדינית, אלא על ציווי מוסרי־תורני יסודי: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". מתוך כך נובעת הטענה החדה: לא רק שמותר להוציא מחבלים כאלה להורג, יש בכך חובה.
מנגד, נשמעת ביקורת חריפה לא פחות. כך, למשל, טוענת זהבה גלאון כי עונש מוות הוא "רצח שמבצעת המדינה כלפי אדם שאינו מהווה עוד סכנה", ולשיטתה מדובר בטרור שלטוני לכל דבר. מעבר לשיפוט הערכי, המתנגדים לעונש המוות מצביעים גם על טיעונים מעשיים: מחקרים רבים מראים כי הוצאה להורג אינה מרתיעה מחבלים אידאולוגיים; קיים חשש כבד מטעויות שיפוט בלתי־הפיכות, והשלכות בינלאומיות חמורות עלולות לפגוע בביטחון יהודים ברחבי העולם.
גם בעולם ההלכה הרבני בן זמננו הדעה אינה אחידה, אך רוב הפוסקים מתנגדים להחלת עונש מוות בפועל. לא משום שהרוצחים "אינם ראויים לכך", אלא בשל שיקולים רחבים: היעדר סנהדרין מוסמכת, החובה לשוויון בפני הדין, והחשש מפני הסלמה מוסרית וביטחונית. במילים אחרות: גם כאשר הדין ברור, האחריות הציבורית מורכבת.
על רקע זה, ראוי לשוב אל לשון הפסוק: "וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ". נדמה כי התורה מציבה כאן שני ערכים שאינם זהים: מיצוי הדין ו"טוב לך". לא בהכרח האחד מוביל אוטומטית אל השני. לעיתים הם מצויים במתח עמוק. כאן מאירים דבריה של פרופ' טובה הרטמן, שנאמרו בערב השקת הספר "האור בקצה" של טובה הרטמן ויהודה שוחט. הרטמן מתארת תנועה נפשית מוכרת: לא עצם ההרג הוא שמטלטל, אלא מה שבא אחריו – נקמה מתמשכת, הדחף "לעשות עוד", גם כשהסכנה סולקה והדין כבר בוצע. זה אינו נובע מרשעות, אלא מבור שחור בנפש: פחד, אימה, השפלה, והידיעה שמישהו ביקש למחוק אותך.
המחקר הפסיכולוגי והנוירולוגי, לדבריה, מאשר זאת: מחשבות נקמה מפעילות במוח אזורי תגמול, כמו הבטחה לרווח מיידי. אך כאשר הנקמה מתממשת, תחושת הסיפוק דועכת במהירות. היא אינה סוגרת את הכאב, ולעיתים אף מאריכה אותו. במובן זה, נקמה דומה לאופיום: מבטיחה הרבה, אך מותירה ריק גדול יותר. מכאן נובעת תפנית בשאלה המוסרית. כאשר אדם אומר "אני רוצה נקמה", אין זו בהכרח אמירה מוסרית, אלא קריאת כאב. השאלה האמיתית אינה "איך אני מכאיב להם בחזרה?", אלא "מה יחזיר לי את עצמי?". לא מה יהרוג אותו, אלא מה יאפשר לי לחיות.
לקחת את הכאב ברצינות פירושו לתת לו מקום, מבלי לאפשר לו להשתלט על העתיד. הפוקוס הבלעדי על נקמה מסיט אותנו לעיסוק באחר ולא בחיים שלנו. דווקא כאן עשויה להיפתח אפשרות לתיקון: קטן, עיקש, כזה שאינו מוחק את הפצע אך מאפשר תשוקה מחודשת לחיים.
נדמה שאין כמעט קבוצה/אדם בחברה הישראלית שלא נפגעו. לעיתים הרצון לפגוע בצד השני, להשיב מכה תחת מכה, הוא מובן ואף אנושי, אך דווקא הוא עלול למנוע מאיתנו את היכולת לחיות את חיינו שלנו.
מכאן מתבררת מחדש משמעות הציווי "וְטוֹב לָךְ". הדרישה לצדק היא אמיתית, ולעיתים הכרחית. אך אין להניח מראש כי מיצוי הדין ובוודאי לא עונש מוות יביא מזור לנפש או יסגור את מעגל האובדן. להפך: ייתכן שהוא יגבה מחיר נפשי עמוק מן החברה כולה. עם זאת, אין להתעלם מן הקול המקראי הנחוש, כפי שהוא עולה מדברי הקסים: קול שאינו משותק מפחד, שאינו חי בנקיפות מצפון ופחדים, שמכיר בכך שיש דם הזועק מן האדמה ותובע צדק.
המתח בין שני הקולות דרישת הצדק והשאיפה ל"טוב לך" אינו סתירה שיש לפתור, אלא מרחב מוסרי שיש לשהות בו באחריות, ביושר ובענווה. אולי דווקא מתוך השהייה הזו אפשר לחזור לתשוקת החיים ולהיות בני אדם חיים, גם כשהלב סדוק.
