הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)עם הזמן אני מקבל יותר ויותר פניות מבני הדור השני, שגדלו בארץ ומתמודדים עם שאלות מורכבות בניסיון לשלב בין שני עולמות: מסורת ההורים מחד גיסא, וההלכה הרבנית בארץ ישראל מאידך גיסא. להלן שאלה אחת:
אני מבקש להתייעץ ולקבל את דעתך בנושא שמעסיק אותי כבר זמן רב, והוא קשור להלכות כשרות ושחיטה, ובעיקר לשחיטה במסורת של קהילת יהודי אתיופיה. מאז שאני זוכר את עצמי אכלתי מהשחיטה של אבי היקר (שיאריך ימים עד 120). ממנו למדתי לא רק איך שוחטים, אלא גם כמה חשובה המסורת של הקהילה וכמה גדולה מצוות כיבוד הורים.
תמיד ניסיתי לשמור על המסורת הזאת, או לפחות לא לפגוע בה… למדתי בישיבה תיכונית… אחר כך במכינה… כיום אני משתדל להתחזק.. ושואף בעזרת ה' לבנות בית שמבוסס על ערכים תורניים. כאן אני פוגש קושי לא פשוט: מנהגי השחיטה של הקהילה שלנו. מצד אחד, קשה לי מאוד לערער על הדרך של אבי, גם בגלל כיבוד הורים וגם בגלל הכבוד למסורת העתיקה שהוא מייצג. מצד שני, אני יודע שיש שאלות הלכתיות סביב שחיטת כוהני העדה, במיוחד כאשר השחיטה אינה נעשית במסגרת פיקוח והסמכה של הרבנות. אני לא אומר שהשחיטה של אבי אינה כשרה, אבל ברור לי שהעובדה שאין הסמכה רשמית יוצרת בעיה הלכתית מסוימת.
זה מעמיד אותי במתח: מצד אחד נאמנות למסורת ולמשפחה, ומצד שני אחריות אישית להלכה כלפי עצמי, כלפי אשתי, וכלפי הילדים שאזכה לגדל. איך נכון לנהוג כשמנהגי הקהילה מתנגשים עם דרישות ההלכה של הרבנות? איך אפשר לכבד הורים ולשמור על המסורת, ובו בזמן לפעול באחריות הלכתית מלאה? והאם יש דרך נכונה להתמודד עם המתח הזה בלי לפגוע לא במסורת ולא בהלכה?
אין ספק שזאת שאלה מורכבת כיצד ניתן לשמר את מנהגי השחיטה והכשרות של יהדות אתיופיה מתוך כיבוד הורים ורצף קהילתי, ובו־זמנית לעמוד בדרישות ההלכה והרבנות במדינת ישראל, מבלי לפגוע בשלום הבית ובאחריות לדור הבא?
kyle-mackie-unsplash
שאלה כזו, קשה לענות עליה במסגרת מאמר. לא אחת אני מוצא שהמענה הנכון הוא דווקא בשיחה אישית, פנים אל פנים. יש כאן צורך בתורת הלב לא פחות מאשר בתורת הראש, בתורה שבעל־פה לא פחות מאשר בתורה שבכתב. ובכל זאת, אם בהלכות כשרות עסקינן, אז אשתף בסיפור שעשוי להוביל אותנו לסוג של מענה לשואל.
בחנוכה האחרון יצאנו לטיול משפחתי של כמה ימים באילת. באחד מבתי המלון, בכניסה לבית הכנסת, נתקלתי בשלט גדול. בכותרת מודגשת נכתב: "רשימת כשרות מוצרים לפי סיווג כשרות". מתחת לכותרת הופיעו שתי רשימות נפרדות: מצד אחד ארוחת בוקר וערב בכשרות למהדרין, עם רשימה ארוכה של מאכלים. מצד שני ארוחת בוקר וערב בכשרות רגילה, עם רשימה שונה לגמרי.
עמדתי מול השלט, ופתאום הבחנתי באדם שמצלם אותו. פניתי אליו, ובכוונה שיחקתי את תפקיד "העולה החדש״. "סליחה, אפשר לשאול אותך שאלה? אני לא כל כך מבין מה זה רשימת כשרות מוצרים לפי סיווג כשרות? מה פירוש המילה 'סיווג'?"
הוא קצת מיהר, אבל הוא הקדיש לי מזמנו ואמר: "סיווג זה… חלוקה סוג של דירוג. בדקתי את ההלכה. כשרות למהדרין היא כשרות יותר נכונה, יותר מדויקת, יותר אמיתית מהכשרות הרגילה". עניתי :"אה, אז זה הסיווג? אוכל למהדרין הוא יותר מסווג, יותר מחמיר, מהכשרות הרגילה?" הוא השיב: "כן, אפשר לומר". כאן עצרתי לרגע ואמרתי: "אתה יודע, בתקופת בית המקדש לפני החורבן גם אנשים היו מסווגים. לפי רמות טהרה. מה המשמעות של הסיווג היום, דרך האוכל? אם אתה אוכל למהדרין ואני אוכל כשרות רגילה, מה זה אומר בעצם? שאתה יותר מסווג ממני?" הוא מיהר להגיב: "חס וחלילה! אין שום הבדל בינינו. אנחנו אותו דבר לגמרי. אתה שומר כשרות רגילה, אני שומר למהדרין. זה הכל".
סיפור זה מחזק את השאלה: אז במה בדיוק הסיווג? אם אין הבדל בין בני אדם, ואם שני סוגי האוכל כשרים ,אולי אין כאן שאלה הלכתית טהורה בלבד אלא גם שאלה סוציולוגית, של זהות, גבולות ושייכות. לעיתים האוכל הוא רק הסימפטום, והסיווג האמיתי מתרחש בינינו.
כיצד מתמרנים בין מעגלי זהות מבלי לקרוע אותם? מהניסיון האישי שלי למדתי שאם ניגשים לנושאים הללו מתוך רגישות ויראת שמיים, הקשבה ואחריות, ובעיקר לימוד מעמיק של ההלכות שרצוננו הוא לעשות רצונו של הקב"ה, אפשר למצוא פתרון לכל סוגיה. גדולתה של המסורת של יהדות אתיופיה היא בכך שהמסורת ועולם ההלכה שלה הצליח דווקא לחבר בני אדם, ולא לסווגם.
