בין אשת יפת תואר להוצאת זרע לבטלה

"קראתי את מאמרך "הוצאת זרע במנהג יהודי אתיופיה" אשר הופיע ב"שבתון" . במאמר הנ"ל אתה מתייחס להבדל שיש בין התפיסה הרבנית בעניין שז"ל לבין התפיסה של ההלכה האתיופית. מקורות התפיסה הרבנית שמדברים בביטויים חמורים לגבי שז"ל ידועים לי. אבל לא הבנתי מהם המקורות של ההלכה האתיופית שמהם הסקת את התפיסה האתיופית לגבי שז"ל? במאמר אתה מציין שהדוד שלך לא אהב את הביטוי "לבטלה". לא הבנתי מה ההסבר לכך שהוא לא אהב? האם יש ספק שהזרע אכן יצא לבטלה כאשר הוא נעשה באופן מכוון? אשמח להרחבה. במאמר אתה רק מציין שהם תפסו ככה? אבל מניין לך לומר זאת? כמה מקורות מידע שאלת כדי להגיע למסקנה הזו? רק על סמך מקור אחד!? כדי להציג תפיסה שיטתית נראה לי נדרש יותר ממקור אחד. בסוף המאמר אתה כותב "ניתן לראות עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית היא גישה אנושית" איפה ההוכחה? והאם אתה טוען שהגישה הרבנית אינה אנושית? אשמח מאוד לתגובה בהערכה(ש. בן יוסף)

בנוגע להוצאת זרע לבטלה סיכמנו שבעוד שבמסורת הרבנית הקלו מאוד בענייני טומאה וטהרה וביטלו את טבילתה, הרי שהחמירו מאוד, לפעמים בצורה לא פרופורציונית, במוציא זרע לבטלה. לעומת זאת, בהלכה האתיופית אמנם החמירו מאוד בענייני טומאה וטהרה וכל מי שיצאה ממנו שכבת זרע נחשב לטמא והלך לטבול, אך ההלכה האתיופית לא ראתה בכך מעשה נורא אלא מעשה שעלול להתרחש מעצם היותנו אנושיים.

במסגרת המאמר הזה לא אתייחס לשאלה מדוע התורה אסרה זאת ומהו ההסבר של חכמי הקהילה האתיופית לאיסור זה, אבל גם בנושא זה ניתן לראות עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית המעוגנת במסורת המקראית היא גישה אנושית, מאמינה באדם ובעיקר- מספקת לנו כלים לגישה חינוכית מדהימה. אף אחד לא רוצח ולא פושע, כל אחד יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר. והשאלה היא מה אנושי יותר? מהם המקורות של ההלכה האתיופית שמהם הסקתי את התפיסה האתיופית לגבי שז"ל?

יש לזכור שכל הנושא של הוצאת זרע לבטלה והגישה המחמירה אינם מופיעים בתורה במפורש. ההלכה האתיופית ממשיכה רוח מקראית זאת. חוץ מזה, בכדי להבין את התפיסה השיטתית בעניין זה, ובכלל בעניינים אחרים, יש לזכור מספר רעיונות תיאולוגיים הקיימים במחשבת של יהודי אתיופיה שהיא גם המסורת המקראית.

ראשית, שאלת הטבע הראשוני של האדם עלתה בכל הדתות בקרב אנשי דת, הוגים, פילוסופים ומדענים. חכמי הקהילה האתיופית סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם רע, שכן האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה טוב, וכיצד אפשר לטעון שהקב"ה, שכולו טוב, ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זו שימשה נקודת מוצא לקבוע שהאדם טוב מיסודו. כלומר, קיימות שתי תודעות – תודעה של מצווה לעשות טוב ותודעה של עבירה לסור מרע. לכן, העיסוק המחמיר בכל נושא הוצאת זרע לבטלה מלמדת אותנו מה באמת חשוב לנו? מה באמת מעסיק אותנו כל היום- "יצר הרע" או "יצר הטוב"? האם בוחנים אדם על פי מידת ההישגים או על פי מידת הכוונה ומסירות הנפש? לפי ההלכה האתיופית, המוקד בעבודת ה' הוא הכוונה ומידת מסירות הנפש, ולא מספר המעשים. כך עולה אף במסורת הרבנית הקדומה. וכי אדם יודע מה הייתה כוונתו של האדם בהוצאת זרע לבטלה? את כל זה משאירים לקב"ה. התורה כותבת דבר אחד: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא פרק ט"ו פסוק ט"ז). התורה לא מפרשת בעזרת אילו כלים יצא הזרע. מה הייתה כוונתו או מה היה המניע שלו. התורה פשוט מציינת עובדה: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" ומספקת מייד את הפתרון לכך – ו"רָחַץ בַּמַּיִם", ממתין עד הערב וחוזר לבית טהור. למה לחשוד בבני האדם? המניע הוא מידת האמון שיש באדם. כוונתו של האדם היא לעבוד את ה'. לא חושדים באף אחד. בעולמה של הקהילה האתיופית יראת ה' נמדדת במצוות שבין האדם לחברו.

פרשת אשת יפת תואר היא דוגמה טובה לרעיון זה. האם ייתכן שהתורה מתירה ליוצא למלחמה לקחת אישה נוכרית, ואף שהיא גם אשת איש? לפי רש"י משמע שהחשק המתפרץ במלחמה אינו דומה לשום חשק אחר, בסיטואציה אחרת. זהו הצד האפל והקודר של האהבה. אסור להתעלם ממנו, אבל צריך להתמודד אתו. ולכן, בכל זאת התורה התירה זאת. באיזה שלב הותרה לו "יפת התואר"? רש"י (על פי התלמוד הבבלי) מפרש שיפת התואר מותרת כבר בשעת הקרב שכן "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

כשהצגתי לפני כהין (קס) אלי מנטסנוט וונדה את דברי רש"י וחז"ל, הקס היה המום: "אם החייל רוצה את האישה היא צריכה לטבול בנהר לפני הכניסה לכפר היהודי. בזמן הזה היא יושבת באבלות, מגלחת שערה גוזזת ציפורניה. האישה ממתינה חודש ימים, אם לאחר חודש ימים החליט אותו אדם שהוא רוצה בה והיא רוצה בו- אז היא מתגיירת ורק אז מותרים יחסי אישות לאחר חתונה".

התלמוד הירושלמי (ירושלמי מכות ב, ו), כמו במסורת האתיופית, אינו מתיר את יחסי האישות רק לאחר חודש ימים. מי יותר אנושי- זה שמתיר את אשת יפת תואר כבר במלחמה או זה שאוסר ומתיר רק לאחר חודש ימים? מי שמדגיש עמדה החשדנית כלפי עובד ה', או זה שמביע אמון מלא בעולמו של עובד ה'? הרב אברהם הכהן בל"ס, טוען ש"בניגוד לתורת בבל, המתירה לבוא אל אשת יפת תואר בשעת הקרב, תורת ארץ ישראל אוסרת את הדבר מכול וכול ..בשורש הדברים ישנה מחלוקת עקרונית. ישנה הגישה הטוענת שהאדם הוא חלש אופי, ואז אם לא תותר לו אשת יפת תואר הוא יבוא עליה באיסור ולכן נתיר לו את הדבר – זוהי הגישה החינוכית של תורת בבל החושבת כיצד לשמור על האדם. לעומת זאת ניצבת גישת התלמוד הירושלמי, גישת הפריצה,  גישה של אמונה אדירה בכוחות האדם, הטוענת שאף על פי שהשבויה מצויה בידיו של האדם, ביכולתו להתגבר על יצרו בשעת הקרב ואף לאחר מכן במשך זמן ארוך. לאדם יש כוחות נפש עצומים ואנו מאמינים בו" (אוצרות הירושלמי, תשס"ח).

(כי תצא תשפ"ג)