עליה מזורזת לפליטי אוקראינה – ומה עם האתיופים?

"מה אתה עושה?", שאל את השתיין שישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים. "אני שותה", השיב השיכור נוגות. "למה אתה שותה?", שאל הנסיך הקטן. "כדי לשכוח את חרפתי", התוודה השיכור בהרכנת ראש. "מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו. "חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה.

זהו קטע מתוך ספרו של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט־אכזופרי שמיטיב לתאר את המצב המסובך אליו נקלעה האנושות בעידן המודרני. מעין חבית חומר נפץ שהולכת ונדחסת מיום ליום והפתרון שאנו מציעים לבעיה, לפעמים באין ברירה, הוא לשתות, ובכך אנו הופכים חלק מהבעיה עצמה. אוי מיוצרי ואוי מיצרי.

הסיבות שהביאו למלחמה עקובת הדם המתרחשת בימים אלה באוקראינה, אבל בעיקר באופן התגובה המוזר של האומות למצב המסובך והמורכב הזה, זו דוגמא טובה לכך. וגם ישראל בתוך התמונה. בעיניי, הניטרליות המביכה של ישראל בנוגע לפלישה לאוקראינה מעלה את השאלה: מהו מוסר? מי הקורבן ומי התוקף? מהו היחס הקיים בין הצו המוסרי לאינטרס הפוליטי? בין אחריות לאשמה? מה לגיטימי ומה אינו לגיטימי? מי באמת מספק לגיטימציה להרג המוני וחסר-הבחנה? בהקשר היהודי-ישראלי אני שמח לראות את הסולידריות מעוררת הגאווה.

"אסור להתמהמה", אמר אחד השרים: "כל עוד התותחים רועמים יש לאפשר כניסה לארץ. ואם נעלה עשרת אלפים איש לא יהודים, מה יקרה? הכי חשוב לפעול מהר". מנגד, שרת הקליטה פנינה תמנו-שטה הפועלת במרץ מתוקף תפקידה למען הצלת יהודי אוקראינה, חושפת שגורמים בכירים בממשלה הם שהדליפו לפני כשנה את המבצע החשאי להעלאתם של צאצאי יהודי תיגראי השוהים היום בצל המלחמה בצפון אתיופיה. המבצע נעצר. כלומר, רבים הקוראים היום לפתוח לרווחה את שערי מדינת ישראל, נטו להתעלם מצאצאי יהודים הממתינים במחנות, חלקם באזור תגראי, כשמדובר בזכאי חוק השבות. דבר זה העלה את כאבם ובעיקר את תהייתם של רבים מיוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה. הם שואלים: "איך פתאום יש דירות ציבוריות ויש תקציב לשפץ אותן, כשאנחנו כבר שנים מקבלים תשובות שליליות?". "עולים מלא אנשים ופתאום אין שאלה לגבי יהדותם, אין שאלות לגבי תקציבים, אין בעיה לקלוט", "מי שרוצה לעלות לארץ ורואה את עצמו כיהודי יכול להיכנס בלי שמדקדקים בבדיקות ולמעשה בלי שבודקים בכלל את היהדות שלו. ואילו את קרוביי, שחיים בגיהינום, לא מעלים כי הם 'ספק יהודים', 'פלאשמורה'". "המדינה מעלה לכאן אנשים שלא מקיימים מצוות בכלל ואין להם קשר ליהדות כדת, וזה בסדר גמור, אבל כשמדובר באתיופים בודקים לחומרה. זאת אפליה ברורה, ובינתיים אנשים מביתא ישראל, קרובי משפחה שלנו, נשארו שם חיים בפחד ובסכנה".

מה ניתן להשיב לטענות הללו? האם באמת קיימת פה אפליה? האם באמת ניתן להשוות בין שתי הזירות הללו?

לפני מספר שבועות קיבלתי שאלה: "איך היית מגדיר את קהילת הממתינים באתיופיה כרגע? נכון לקרוא להם 'קהילה יהודית' – או שעדיף להשתמש במינוח אחר?". את השאלה הפניתי לשני אנשים יקרים יוצאי אתיופיה. אחד ענה לי: "קהילה יהודית? אם הם היו יהודים לא היו את כל הבעיות". לכן, הציע לקרוא להם 'אתיופים הטוענים שהם זרע פלשמורה'. הגורם האחר, אף הוא יוצא אתיופיה, אמר: "הם יהודים גמורים, שומרי תורה ומצוות הממתינים במחנות כבר יותר מעשרים שנה. יהודי תיגראי שמאות מתוכם זכאי חוק השבות". מהתגובות הסותרות שקיבלתי בהגדרת זהותם היהודית של הממתינים אנו לומדים שוויכוח זה הוא גם וויכוח פנים-קהילתי. כלומר, זו לא רק בעיה של גזענות, אלא בעיה מורכבת יותר. אבל, מי שאמור לקבל החלטות קשות היא המדינה, שבינתיים מגלה אוזלת יד בסיפור. זה כבר מעבר לשאלה היהודית – זאת שאלה אנושית. הממשלה כבר קיבלה החלטה שהם יהודים ושהם יעלו לארץ, אז שתבצע את החלטתה. אם חושבים שהם לא יהודים שיגידו שהם לא יהודים. הגיע הזמן לקחת אחריות.

הבית האישי הזהותי, של חלק מהנערים יוצאי אתיופיה, מתערער וחרב. הם מרגישים כחומר ביד היוצר; ברצותה מרחיבה המדינה את העלייה וברצותה מצמצמת. לא בכדי על פי הנתונים של השנה הנוכחית יוצאי אתיופיה מתאבדים פי 4 ביחס לציבור הכללי. מצב זה עלול לייצר תודעה שהסיבות שהביאו את יהודי אתיופיה לצאת למסע מפרך לארץ ישראל לא היו מסיבות של ברית ושבועה ומתחושת זיקה עמוקה ונצחית לירושלים, אלא הם פה הודות לחסדיה הטובים של מדינת ישראל. בעצם הם פה בטעות, הם היו גרים שם והם ממשיכים להיות גרים פה. זאת בעיה חריפה. מי שבאמת אכפת לו ואוהב את הקהילה צריך להקשיב לה ולדאוג להביא לסיום הפרשה הזו. צערם וכאבם של אזרחי אוקראינה ויהודי אוקראינה, וגם יהודי אתיופיה, נוגע ללב של כולנו. יהי רצון שהקב"ה יסייע למקבלי החלטות לקבל החלטות מהירות, אמיצות ונכונות ובמידה שווה וצודקת.

(צו תשפ"ב)