גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)יומיים לפני שבת בר המצווה שלי, הבית התמלא בלחישות ותנועה שקטה בין החדרים. אמא ישבה בצד, ואבא נכנס ויצא, נושא איתו את הבשורה המרה.
כמה שבועות קודם לכן, ההורים החליטו לדחות את החגיגה מתוך רצון פשוט להרחיק את האירוע מימי הפסח, עם כל דקדוקי הכשרות וההכנות. נקבע תאריך חדש, שבת ר"ח אייר, פרשת אחרי מות קדושים, זמן שנראה אז מתאים.
ואז הגיע הבוקר ההוא. הידיעה על נפילתו של מפקח אברהם, אלברט לוי, בעלה של בת דודתי רוזט. בן רבקה ואליהו, שעלה ממרוקו בילדותו, גדל בירושלים, למד באורט והיה לתלמיד מצטיין ואהוב. שאהב כדורגל ושירה וטיולים, ואיש שבחר בחיל ההנדסה, ולאחר מכן במשטרת ישראל, בדרך שהובילה אותו אל החבלה.
אלברט נשא את הסכנה כחלק משגרת יומו. הוא דיבר עליה בפשטות, כמעט בענווה. כך סיפר בריאיון: "תראה, אצלי זה בדם, החבלה. אם אני לא אעשה את זה, יהודי אחר יצטרך לעשות את זה. כל עוד מישהו אחר צריך לפרק אותם, אתה חושב שאני ארגיש בנוח אם אשב בטוח ומישהו אחר ייזרק לאש? כל עוד חייב מישהו לפרק פצצות, אני אהיה המישהו הזה. הסכנה העיקרית היא שחלילה לא תמעד במטען, היינו שכל העסק הזה יתפוצץ בדיוק כשאתה מגיע אליו… לפעמים אני נוסע בדרכים שונות כדי לבלבל את הגורל. בדרך אני חושב: הלוואי שהמטען הזה לא יהיה מסובך, שלא יהיה ממולכד, שפירוקו לא יגזול זמן רב… כל שנייה על יד המטען נראית ארוכה מאוד".
בשנת 1975, לאחר קורס קצינים, מונה למפקד יחידת החבלה במרחב ירושלים. באותה שנה נטרל גם פגזים שנורו לעבר הכנסת. תפקיד שנעשה מתוך תחושת שליחות ברורה, מתוך אחריות שקטה.
ביום כ"ח בניסן תשל"ו נקרא למטען ברחוב בני ברית בירושלים. במהלך הנטרול התפוצץ המטען. אלברט ופקד שמואל שיף נהרגו במקום. בן 31 היה בנופלו.
אני זוכר את הקריאה בתורה בפרשת אחרי מות. הקול יצא כפי שלמדתי, ובתוכו נשאתי את הידיעה הטרייה, את המעבר החד שנכנס לחיי.
השנים עברו, והמתח הזה קיבל שמות. יום הזיכרון ויום העצמאות. סמוכים זה לזה, כמעט נוגעים. כמו בפרשה, אחרי מות בני אהרון, וחנוכת המשכן.
החיים ממשיכים, כי אין דרך אחרת. ובתוך הסמיכות הזאת נוכחים אנשים כמו אלברט, שחייהם ומותם נושאים את הקו הדק שבין זיכרון להמשך.
