שירה סגל"ואלה שמות בני ישראל", כך נפתח ספר שמות, שאותו אנו מתחילים לקרוא השבת. יש שמות בנאליים ונפוצים, ויש שמות נדירים ולא שגרתיים, שמייד מעוררים סקרנות ורצון לדעת מה מקורם. אנשים בעלי שמות מיוחדים משתפים על הסיפור שעומד מאחורי שמם, על התגובות מהסביבה, וגם: האם כיום הם חיים בשלום עם השם שלהם?
ביהדות, שם הוא אף פעם לא רק אמצעי זיהוי. ידוע שהשם משפיע על האדם ויש לו משמעות עמוקה. הורים בוחרים שם לילד שלהם מתוך חלום, געגוע, אמונה, כזכר להורה או אדם אהוב, ולעיתים בלי לדעת עד כמה הוא ילווה את הילד בכל צומת בחיים. כי מאחורי כל שם יש אדם, ומאחורי כל אדם עולם שלם.
"כעסתי, רציתי לשנות את השם"
"כילד, זה היה לא פשוט בכלל לגדול עם שם כזה", מספר נתניה יוחננוב מהר שמואל, נשוי למוריה. "תמיד היו מסתלבטים עליי 'נתניה, רחובות, ירושלים', כמו העיר. זה שם לא נפוץ, בטח לא לילד, והייתי חסר ביטחון. זה ממש פגע בי. הייתי אומר לעצמי שיום אחד, אם זה יתפרסם איפשהו, אולי אנשים יבינו שזה שם לגיטימי וישחררו".
מתי הבנת שיש מאחורי השם שלך סיפור עמוק?
"רק בגיל גדול יותר. אמא שלי היא מאוד רוחנית. היה לה קשר מאוד חזק עם סבתא שלה, קשר ממש מיוחד. הן היו מתייעצות על כל דבר. לפני שסבתא נפטרה, אמא שלי ביקשה ממנה שאם יש מישהו שם למעלה, שתבוא אליה בחלום ותספר לה. ואחרי שהיא נפטרה זה באמת קרה. אמא שלי הייתה חולמת עליה הרבה, מקבלת ממנה מסרים, אפילו מאוד מעשיים. דברים שהיו מתבררים אחר כך כמדויקים לגמרי".
"כשאח שלי נולד, אמא שלי קראה לו על שם סבא של אבא שלי שנפטר, אדם צדיק, בשם אוריאל", ממשיך נתניה. "ואז אמא שלי חלמה על סבתא שלה, וראתה בחלום שהיא עצובה. היא שאלה אותה למה, וסבתא ענתה: 'למה קראת לו על שם הסבא של בעלך? אני רוצה שתקראו על שם סבא שלי'. אמא שלי שאלה: 'אז איך לקרוא לו?' והיא ענתה: 'נתניו', שם בוכרי. אמא שלי הבינה שיהיה לה עוד ילד בהמשך, ושזה השם שמיועד לו. וככה, שנה אחרי, נולדתי אני ונקראתי נתניה".
במהלך שנות ילדותו ונעוריו, נתניה לא אהב כלל את שמו. "רציתי אפילו לשנות אותו", הוא מודה. "היו צוחקים עליי, מבלבלים בין נתניה לנתנאל, צוחקים שזה שם של העיר. זה כאב לי. לא רציתי לפגוע בהורים שלי אז לא שיניתי, אבל ממש כעסתי על זה. עם הזמן למדתי גם לצחוק על זה בעצמי, וגם להבין שזה שם יפה. התחלתי לפרש אותו לעצמי: 'נתן' זה נתינה, 'י-ה' זה רוחניות. וזה מאוד אני – אני אדם רוחני, רואה את האחר, מאוד בנתינה".
מה התגובות של הסביבה לשם שלך?
"הרבה אנשים אומרים לי ישר 'וואו, איזה שם מיוחד', או שהם שואלים לפשר השם. זה פותח משהו. אני מרגיש שזה משדר צבעוניות, ייחוד. לפעמים זו סקרנות יפה, ולפעמים זה פחות נעים. בדיחות שחוזרות על עצמן כבר לא מצחיקות אותי. למדתי לשים גבול, להגיד להם 'די, תעבירו נושא'. זה לא קל, דורש עבודה עצמית. אבל היום אני במקום אחר לגמרי. אין הרבה אנשים עם השם נתניה בעולם, ואם יש – עוד לא פגשתי. יש שאומרים שהשם הוא מפת הנפש, ובקבלה ובנומרולוגיה מדברים על זה הרבה. אני ממש מרגיש שהשם בנה לי חלק מהאישיות".
"שם הוא לא טרנד"
"נולדתי ערב פסח, בי״ב בניסן, בניתוח חירום. אמא שלי הייתה בחודש שמיני, חולה מאוד וממש בסכנת חיים. גם אני נולדתי פגית. זה היה רגע של פחד גדול, ממש תחושה של חציית ים סוף. בגלל כל מה שעבר על אמא שלי, ובגלל עיתוי הלידה הרגיש להורים שלי שהשם חייב להיות קשור לגאולה. הם הרגישו ממש שהקב״ה גאל את אמא שלי, אותי, את החיים. וככה נולד השם גאליה", מתארת גאליה בן שושן, בת 39 ואם ל-11, מתגוררת בגבעת סנה יעקב בשומרון. עוסקת בהנחיית חוגים וסדנאות קרמיקה ובעיצוב אירועים ואומנות.
למה דווקא גאליה?
"ההורים שלי היו באותה שבת בכוכב השחר. בעלון של היישוב הם ראו מודעה של משפחה בשם גאליה, ופתאום אמרו לעצמם 'וואו, זה שם יפה'. אני תמיד אומרת תודה שהם בחרו גאליה ולא גאולה. זה רך יותר, נשי יותר, ומאוד אני".
גאליה לא תמיד ידעה שלשם שלה יש סיפור מיוחד כי היא גדלה במשפחה של תשעה אחים, שהיא השלישית בהם. בגלל שנולדה פגה, ההתפתחות שלה הייתה קצת יותר איטית, ורק בהמשך גילו שגם היא וגם אחת האחיות שלה הן כבדות שמיעה. בהמשך נולדו עוד אחים עם לקויות שמיעה שונות. בסך הכל הם משפחה עם הרבה התמודדויות, אבל ההורים שלה גידלו אותם בתחושה שהם כמו כולם. גאליה אף פעם לא הרגישה חריגה.
"למרות ייחודיותו של שמי – גאליה- לא הרגשתי שהשם חריג או מוזר. מבחינתי זה פשוט היה השם שלי, לא שונה מאיילה, תמר או מיכל", היא מסבירה. "אבל תמיד הרגשתי שיש לו משמעות. רק בגיל ההתבגרות קרה לי רגע מיוחד: הייתי ביום ירושלים בכותל, ובמקרה ראיתי תינוקת עם כתר שעליו כתוב 'גאליה'. שאלתי את האמא אם זה שם בתה, והיא ענתה שכן. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהי עם אותו שם כמו שלי. זה היה רגע מרגש, כאילו גיליתי שאני לא לבד".
היום גאליה יודעת שיש עוד נשים עם שם כמו שלה, אבל זה לא משנה את התחושה הפנימית שיש לה מקום בעולם, שיש משמעות. לבעלה קוראים יהושע, וכשנישאו היא הרגישה חיבור חזק – גאולה וישועה. כאילו השמות משלימים זה את זה.
את מרגישה שהשם משפיע על מי שאת?
"מאוד. אני אדם שמאוד רואה את האחר. תמיד שם בשביל המשפחה, השכנים, החברות. תמיד עושה מעל ומעבר. לא יודעת אם לקרוא לזה לגאול, אבל לעזור, להרים, להיות בשביל האחר. זה מאוד חזק אצלי. עם השנים הבנתי שהשם לא סתם"
"בדרך כלל אין תגובה מיוחדת מצד הסביבה כשאני מציגה את עצמי", היא מוסיפה. "לפעמים שואלים 'גליה?' ואני מתקנת ל'גאליה'. אבל אין מבטים מוזרים, אין מבוכה".
מה הכי חשוב לך שאנשים יבינו על שמות?
"ששם הוא לא רק מה שכתוב בתעודת זהות. הוא הרבה מעבר. כשנותנים שם לילד, זו לא רשימת שמות או טרנד, זו משמעות. זו רוח הקודש. אני באמת מאמינה שאם כל אחד יתבונן בשם שלו לעומק, הוא יגלה משהו על הפנימיות שלו. גם אם זה שם שנשמע הכי רגיל בעולם".
"שם שלא קל לאוזן"
"השם המלא שלי הוא חפציבה, למרות שביומיום מקצרים לחפצי. אבל השם המלא חשוב לי מאוד", מספרת חפציבה, נשואה לבועז ואם לשבעה מפסגות, מורת דרך ומדריכת טיולים. "המקור שלו מהפסוק בספר ישעיהו 'וקוראים לה חפצי־בה'. ירושלים נקראת כך כי עם ישראל חפץ בה, רוצה בה. ההורים שלי אמרו לי תמיד 'רצינו אותך, שמחנו בך'. אני הבכורה, ואחריי נולדו עוד שבעה אחים".
ואכן, חפצי מספרת על חיבור עמוק של המשפחה לירושלים. היא נולדה בבית החולים שערי צדק בירושלים, וגם הילדים שלה נולדו שם. היה לה חשוב שהם ייוולדו בעיר, גם כשלא גרו בירושלים. "יש לנו קשר משפחתי עמוק לעיר: אמא שלי ממשפחה ירושלמית, ואני מדריכה המון בירושלים, בעיר דוד, בעיר העתיקה, בנחלאות, בהר הרצל. גם בהדרכות על חזקיהו המלך, התעלות והחומות, אני מוצאת את עצמי מתחברת לשם שלי חפצי־בה – ירושלים".
מתי הבנת שהשם שלך ייחודי?
"לא בגיל צעיר. גדלתי במושב קטן, מקום שבו כמעט כל ילד היה היחיד עם השם שלו, אז זה לא בלט. רק בגיל תיכון התחלתי להבין שזה שם פחות שגרתי, שיש לו עומק ומקור מקראי שלא כולם מכירים".
חפצי מסבירה שהתגובות של אנשים לשם שלה משתנות בהתאם לגיל. "אנשים מעל גיל 40–50 בדרך כלל מזהים ישר את המקור. צעירים יותר שואלים 'מה זה השם הזה, מאיפה הוא בא'. לפעמים שואלים איך כותבים אותו, לפעמים מתבלבלים. סבא וסבתא שלי, שדיברו אנגלית, בכלל לא הצליחו לבטא אותו. זה היה מצחיק ומרגש יחד, ומזכיר את הפערים בין שפות ותרבויות".
הרגשת אי פעם מבוכה בגלל השם?
"ברוב הזמן הייתי גאה בו. אבל היו גם רגעים שזה הרגיש לי שם כבד, לא קל לאוזן. לפעמים חשבתי שהיה לי נוח יותר עם שם פשוט ומוכר. מצד שני, אני אוהבת ייחודיות. גם החיים שלי לא מאוד שגרתיים – אמא לשבעה ילדים, מורת דרך, הולכת בדרך שלי, אוהבת מקוריות. אז בסוף זה התחבר לי. זו אני".
חפצי משתפת שהשם שלה השפיע על האופן שבו קראה לילדים שלה. היא חיפשה שמות מקוריים, אבל גם כאלה שהצליל שלהם נעים וקצר יותר משלה. יש לה חיבה לאות ל’, והרבה מהשמות של הילדים כוללים אותה. הבת הבכורה שלה נקראת נחלה. לפני 25 שנה זה היה שם נדיר לגמרי. היא קראה לה כך מתוך אהבה לארץ, לנחלת האבות, במיוחד בתקופה שבה דיברו על ויתורים טריטוריאליים. היום זה כבר שם מקובל יותר, אבל אז היא הרגישה שהיא ממש ממציאה אותו.
"כשנותנים שם לילד זו בחירה שמגיעה ממקום עמוק מאוד. ואם אדם מתבונן בשם שלו באמת, הוא יכול לגלות דרכו משהו על הזהות, השליחות והקשר שלו לעולם", מסכמת חפציבה.
"חשבו שזה שם עט"
״למה קוראים לי דעה? כשאמא שלי הייתה בהיריון, אבא שלי – צייר עם חלומות יצירתיים – ישן שנת צהריים של ייקים, וחלם על השם דעה. כשהתעורר הוא סיפר לאמא שלי, והיא מייד הסכימה כי היא מאוד אוהבת את הפסוק 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' – ככה זכיתי״, מספרת דעה אביחיל ממבוא חורון, כותבת, יוצרת משחגים משפחתיים, ומלמדת בדרך 'הווָה פשוט'.
"תמיד שאלו אותי אם השם מתאים לי, אם יש לי דעה, ואכן יש", מספרת דעה. "אבל בשנים האחרונות קלטתי שהמשמעות התנ"כית של דעה, דעת – היא גם חיבור, וברוך ה' זה 'כוח' שיש לי ומאוד אהוב עליי בחיים: לחבר בין שמיים וארץ, בין תחומי עניין, בין יראה לאהבה, בין אנשים…".
"הרבה פעמים אנשים נעצרים, שואלים, מתעניינים, ואני נהנית לספר שוב ושוב את מקורו", מתארת דעה את התגובות השונות לשמה שהיא מקבלת מהסביבה. "אפילו פקידים או טלפנים, אנשים שאמורים להיות מאוד ענייניים, לא תמיד מצליחים להסתיר את התפעלותם".
מה התגובה הכי מפתיעה שקיבלת?
"כשאנשים שהכירו אותי דרך הכתיבה שלי בעיתון, פגשו אותי לראשונה ואמרו שהיו בטוחים שזה שם עט. כילדה, כמעט תמיד כשהייתי אומרת איך קוראים לי התגובות היו 'לאה? ליאת? דִּיעה?'… עד שהתחלתי לענות בקביעות שקוראים לי 'דל״ת–עי״ן–ה״א'".
פגשת או הכרת נשים נוספות בשם שלך?
"כן, אבל לא במקרה. לרגל גיל 20 חיפשתי דרך 144 'דעות' בכל הארץ, ומצאתי חמש. ערכתי איתן ראיונות ופרסמתי בעיתון המשפחתי שלנו. כולן היו מבוגרות ממני חוץ מאחת. כמה שנים קודם לכן שמענו במוזיאון המדע שקוראים בקול 'דעה' – ולא לי. כשניגשנו לברר, הזדעזענו לשמוע ששמה נכתב באל”ף והיא נקראת על שם אלילה. אני זוכרת משחק בשבת כלה שבו החליפו כיסאות ושמות, ופתאום קראו 'דעה' לבנות אחרות. זו הייתה חוויה מאוד מוזרה. הבנתי אז שאצלי זה קורה לראשונה, אבל אצל תהילה ואמונה זה מקרה יומיומי״.
השם של דעה השפיע על האופן שבו בחרה שמות לילדיה. ״יש שמות עם משמעות יפה, אבל אני חוששת שמרוב שימוש כבר לא שומעים אותה בכלל. לי חשוב לבחור שמות מיוחדים. מעניין שכנערה הייתה לי רשימה ארוכה של שמות שתכננתי לתת, ובפועל רק הבכור נושא שם מתוכה. בשאר הפעמים ה' נתן לנו 'רוח הקודש' אחרת״.
הבן הבכור, נאמן, בן 10, הוא שזכה לשם מהרשימה המדוברת.
נאמן, איך זה לגדול עם השם הזה?
"כיף, אבל קצת מעצבן כי כל מי שפוגש אותי אומר לי: 'נאמן? ומה השם הפרטי?' וגם לפעמים חושבים שקוראים לי נעמן (במיוחד שאני גר ביישוב שיש בו אדם בשם הזה)".
לשאלתי איך אנשים מתייחסים לשמו ואם הוא מתאים לו, נאמן עונה: "כל הזמן אומרים עליי שאני נאמן לה', נאמן לאנשים ועוזר. זה מתאים לי, כי אני באמת נאמן".
מה היית רוצה שיידעו על השם שלך?
"שהשם השני שלי, אליה, הוא על שם סבא שלי – הרב אליהו אביחיל זצ"ל, שהחזיר חלק מעשרת השבטים (ונפטר כשאמא שלי הייתה מאושפזת לפני הלידה שלי)".
"פעם חשבתי שהוא מאוד מיוחד, ואז גיליתי שהוא קצת פחות", מוסיף ומשתף נאמן, "כי לפני כמה חודשים אמא שלי בדקה בכלי השמות של ynet כמה נאמן יש בארץ, והיו 33, ודעה היו רק 7. אני חושב ש-33 זה ממש הרבה, אבל אמא שלי חושבת שזה קצת". לקראת הריאיון הוא בדק אם בינתיים נולד עוד נאמן – וגילה שלא.
לסיום, היום אתם גאים בשם שלכם או לפחות חיים איתו בשלום?
נתניה: "מאוד. אני לא אשנה אותו בחיים. אני אוהב אותו באמת. מצד שני, לילד שלי לא הייתי קורא ככה. זה שם מיוחד, אבל גם מורכב. אבל עליי? זה בול. זה אני. השם הזה הוא חלק מהדרך שלי, מהקבלה העצמית, מההשלמה. וזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב".
גאליה: כן, זה השם שלי, זו המהות שלי. אני מאמינה שכל אדם מגיע לעולם עם תפקיד, עם תיקון. והשם הוא חלק מזה. אני מאוד אוהבת את השם שלי, מאוד מחוברת אליו. קשה לי לדמיין את עצמי בשם אחר.
חפציבה: זה שם גדול, לטוב ולפעמים גם לאתגר, אבל אני מחוברת אליו ומעריכה את ההורים שלי על הבחירה האמיצה הזו. לא הייתי משנה אותו. אולי הייתי מוסיפה שם נוסף, אבל לא מוותרת עליו. זה חלק ממני. השם הזה מתאים לי מאוד, במיוחד כי אני חיה ונושמת את ירושלים
דעה: זה היה דבר נפלא לגדול עם השם הזה, אני מאוד אוהבת את השם שלי. השם דעה הוא ממש אני.
