פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
אחת הזעקות הגדולות ביותר בעולמה של תורה, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו, מהדהדת בפרשתנו. אגב תיאור מעשה נורא של אונס "נערה המאורשה", ילדה בת 12-12.5 שזה כבר נתקדשה לאיש אחר, אומר הכתוב: "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת. כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה – וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָה!".
זעקת שֶבֶר זו מצטרפת לשורה של זעקות הבוקעות ועולות מתוך המקורות. גלומה בה קריאה היוצאת חוצץ נגד התופעה השכיחה גם בימינו של האשמת הקורבן – במקרה זה הנערה האנוסה – במעשה האונס, אך לא פחות מכך היא זועקת את זעקת האדישות של החברה הסובבת: "צעקה הנערה – ואין מושיע לה!".
זעקה זו "מתכתבת" עם זעקה נוספת שבה נחתמה הפרשה הקודמת, הזעקה למראה חלל שנמצא בשדה ולא נודע מי הכהו, שמלווה בקריאתם הגדולה של זקני העדה: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
על השאלה שעולה כמאליה, "וכי עלתה על לבנו שבית דין שופכי דמים הם?", משיבים חז"ל תשובה ניצחת: "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".
אכן, אין לחשוד ח"ו שזקני העיר הם-הם שרצחו. אבל למרות זאת, האחריות לרצח מונחת גם לפתחם. לעתים, אדישות או חדילה מעשייה – כמוהם כרצח ממש (ע"ע אסון מירון).
זעקה נוספת שמופיעה בפרשתנו מנוסחת אמנם בלשון נורמטיבית יבשה, אך גם היא מנסרת בחלל עולמה של יהדות מזה אלפי שנים: זעקת ה'ממזר', ילד שיש חשש לגביו כי נולד לאמו מאיש אחר, בשעה שעדיין הייתה אשת איש.
על מצח עוללים אלה, שלא חטאו ולא פשעו, מוטבע כתם, אות קלון נצחי: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה' ". הממזר מודר מקהל ה', בעוון חטא לא-לו.
כבר חז"ל היו ערים לקושי הגדול שב'פקידת עוון האם', אם אמנם חטאה, על ילדיה. וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה לב, ח), על הפסוק בקהלת (ד, יא): "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם".
'ושבתי אני ואראה את כל העשוקים' – חנינא חייטא פתר קרייה [חנינא החייט(!) פירש את הפסוק] בממזרים: אלו הממזרים. "והנה דמעת העשוקים' – אימותיהן של אילו עברו עבירה, ואילין עליביא מרחקין להון [ואלו העלובים מרחיקים אותם?]. אביו של זה בא על ערוה, זה מה עשה וזה מה איכפת לו?!".
אכן, המדרש אינו עוצר כאן. הוא ממשיך ומפנה אצבע מאשימה כלפי לא אחרים מאשר גדולי ישראל, "עיני העֵדה": "ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כוח" – זה סנהדרין גדולה של ישראל, שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן, על שם 'לא יבא ממזר בקהל ה' ".
אלמלא מדרש כתוב אי אפשר לאומרו. יש כאן ביקורת נוקבת ביותר כלפי גדולי ישראל, המוגדרים לא פחות מ'עושקים', שבאים, ולא מדעתם-שלהם אלא "בכוח התורה", שמתוך הסתמכותם על פסוק מהתורה מרחיקים את הממזרים מקהל ה'.
במקום שאין איש, לא נותר אלא לקוות לקב"ה: "ואין להם מנחם", ממשיך המדרש ואומר: "אמר הקב"ה: עלי לנחמן".
בהיעדר אחרים, נדרש הקב"ה, נותן התורה שבה נקבע האיסור, לנחם את הממזרים, למצוא להם מזור ולהצילם מיד עושקיהם.
במשך דורות עשו חכמי ישראל לילות כימים, והפכו כל אבן על מנת להתיר ממזרים. בין השאר, עשו שימוש יצירתי ביותר בארגז הכלים ההלכתי, באמצעים שונים כגון פסילת העדות שיצרה את החשש – העדות על קידושי האם או זו המבקשת לפסול את הממזר – בתואנות שונות ומשונות, יצירת חזקות משפטיות שאפילו אם אינן עומדות במבחן הביקורת המדעית דהאידנא עשויות להציל ממזר מממזרותו (כגון קיצור או הארכת משך ההריון, לפי הנדרש), או הקביעה שלפיה "ממזר שנטמע" – ונתערב בקהילה כשרה עד שלא נודעו מקומו וזהותו – "נטמע", ויש להימנע מלנסות ולאתרו או להביא עדויות שיהפכו אותו לפסול מלבוא בקהל ה'.
למרבה האבסורד, במידה רבה, דווקא הקמת המדינה היהודית הביאה עמה לעתים הקשחה, הקשיה והחמרה גדולה ביחס לממזרים. ניהול "רשימות פסולי חיתון" בבתי הדין ובמועצות הדתיות, הימצאותם של מאגרי מידע ממוחשבים והעברת תוכנו לרַשָמֵי נישואין בכל קצווי תבל הופכת את הממזר ל'פסול חיתון' בעולם כולו.
כך גם "יראת ההוראה" של רבים מחכמי ישראל האידנא, שיותר משיראים הם את ה', יראים הם מפני מה ש"יאמרו עליהם" חבריהם, וחוששים ליטול על שכמם אחריות להתרת ממזרים במסגרת ההלכה, כפי שנעשה בדורות קודמים.
בשנים האחרונות התעוררה קבוצת אנשים לתיקון המצב. בהנהגתה האמיצה של טו"ר רבקה לוביץ' (שמאחוריה שלל הצלחות גם במאבקה העיקש ורב השנים למען מסורבות הגט), מציעה הקבוצה שלל פתרונות – במסגרת ההלכה – שיאפשרו את צמצום התופעה עד למינימום, אם לא את ביטולה המוחלט הלכה למעשה. לצד פתרון סוגיות אחרות (דוגמת מניעת עגינות וסרבנות גט), הסיוע לקבוצה זו ולמזעור תופעת הממזרות עד למינימום, הוא מן האתגרים הגדולים שניצבים לפתחו של כל יהודי בימינו, כמו גם לפתחם של מדינת ישראל וחכמי ההלכה. הנדע לעמוד בו?
(כי תצא תשפ"ב)
