פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בשנות ה-60 וה-70, שנות התקווה לעלייה הגדולה הראשונה של יהודי ברית המועצות דאז, התקינו חכמים להותיר ליד שולחן הסדר כיסא ריק, כביטוי לזיכרון כל אותם מאחינו ואחיותינו שעדיין נמצאים בצרה ובשביה, ואינם יכולים להסב עימנו אל שולחן הסדר בחג החירות.
לכיסא הריק אף ניתן כינוי: "כיסא אל דמי", ובעיצומו של הסדר נאמרה תפילה מיוחדת לשחרורם המהיר של אסירי ציון מכלאם ולשיבתם של היהודים הנמצאים מחוץ לציון לארצם. השנה, שנת תשפ"ד, יתייצבו הרבה כיסאות "אל דמי", כיסאות ריקים, ליד שולחן הסדר.
כיסאותיהם של מאות הנופלים, אזרחים וחיילים, שקיפחו את חייהם במערכה הנוראית; כיסאותיהם של השבויים, הנעדרים והחטופים שעדיין מצפים לגאולתם הקרובה; וכיסאותיהם של אלפי הפצועים, בגוף ובנפש, שהם ובני משפחותיהם, ידידיהם וחבריהם, יישאו עימם את צלקות המלחמה עד סוף ימיהם.
תחושת ההזדהות עם כל אלה, וחובת האחווה והערבות ההדדית, הן בשר מבשרה של תורת ישראל. אחד מביטויי השיא שלה ניכר היטב בחג הפסח. הלכות חג הפסח שב"שולחן ערוך" אינן נפתחות בשורה של הלכות שעניינן שמחת החג או מיני חומרות, אלא דווקא בהלכה המחייבת כל אדם מישראל לתרום ל"מעות חיטין", ל"קמחא דפסחא". זאת, למען יוכלו כל בניו של הקב"ה, ולא רק עשירים שבהם, להסב ליד שולחן הסדר ששים ושמחים, עם יין ומצות ובגדים חדשים, כבני חורין.
ליל הסדר הוא חג ההכלה. אל שולחן הסדר מסבים כל ארבעת הבנים. גם לבן הרשע יש מקום וגם לזה שאינו יודע לשאול. עלינו להאזין בקשב רב לכל אחד מהם, ולענות לו כהלכתו. רמז יפה לחובת ההכלה מצוי בדברי בעל ההגדה אצל הבן הרשע, השואל ומתריס: "מה העבודה הזאת לכם", לכם – ולא לו. ופירש בעל ההגדה: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". לכאורה, היה צריך להיות להיפך: "ולפי שכפר בעיקר – הוציא עצמו מן הכלל?" אלא לומר לך, כך פירש אמו"ר בעל "הגדת עם", שלעיתים יכול אדם לקיים את המצוות כולן, אך עדיין להיחשב "כופר בעיקר": אם דואג הוא רק לביתו שלו, לחוג אנ"ש, הריהו ככופר בעיקר.
חירות פירושה אחריות ודאגה ל'אַחֵר', שגם הוא יהא בעיניך כאח התובע מאיתנו רגישות, הקשבה ומסירות
ביטוי לאופיו מאיר הפנים של חג החירות, ניתן בקטע הפותח את ההגדה, "הא לחמא עניא". קטע זה נאמר דווקא בארמית, השפה המדוברת באותם ימים, למען יוכלו הכל להבין את שנאמר ולא ירגישו מודרים ממורשת החג.
אכן, לקראת סופו, עובר בעל ההגדה לעברית: "השתא הכא – לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין". ללמדנו שחירות אמיתית מתבטאת לא רק בשִיבה לארץ ישראל אלא גם בשִיבה לשורשים, למסורת, לעבודה העברית, ללשון העברית, לתרבותה ולמורשתה.
במוקד "הא לחמא עניא" עומדת גם הזמנה כפולה: "כל דכפין – ייתי וייכול, כל דצריך – ייתי ויפסח". כל הרעב – יבוא ויאכל עמנו, כל שצריך – יבוא ויחוג עמנו את חג הפסח.
מעבר לפן ההיסטורי וההלכתי, שאפשר ויש בו זכר לדרישה להִימָנוּת מוקדמת עם חבורת מקריבי קורבן הפסח, גלום כאן גם מסר רעיוני כפול: אינך יכול להיות בן חורין אמיתי אם אינך נותן דעתך לאחיך ולאחיותיך, לכל אותם חטופים ושבויים, שרידי חרב, פצועי נפש וגוף, לכל אותם עניים וזקנים, עגונות ומסורבות גט, חולים וילדים בסיכון, המשוועים לסיוע.
מצויים בינותינו גם לא מעט אנשים שממונם בידם, ועדיין הם בכלל "כל דצריך", רעבים מבחינה תרבותית, חברתית ורוחנית. יש עשירים שלא חסר להם כסף, אך חסרה משמעות לחייהם. ההגדה מלמדת אותנו שגם הם זכאים לסיוע ולאוזן קשבת.
זוהי תורת שמחת החירות בעולמה של מורשת ישראל. חירות פירושה אחריות ודאגה ל'אַחֵר' שגם הוא יהא בעיניך כאח התובע מאיתנו רגישות, הקשבה ומסירות.
בתוך כל אלה, ובאחד ממוקדיו של ליל הסדר, נשמעת ההכרזה, בקול צלול ובהיר: "ואוֹמַר לך, בְּדָמַיִיך חַיִי! ואוֹמַר לך, בְּדָמַיִיך חַיִי!".
הכרזה כפולה זו, של מנת דם כפולה, על שום מה?
על שם שני סוגי 'דָמִים'. רבים מאחינו ואחיותינו הם עבדים כפשוטם. שבויים ביד אויב, נתונים לעינוי, צרה ומשיסה במחילות תת-קרקעיות ברצועת עזה, מייחלים לשביב של תקווה, ומבקשים להתנער באחת מהדמים הרבים שבהם ספוגה אדמת המלחמה ולצאת לחירות; ויש מאחינו ואחיותינו שהם 'עבדים' לכספם ולזהבם, שבויים ב'דמיהם', שקועים בריצה מתמדת אחר תענוגות החיים או אחר מאוויי לבבם, מפטירים כדאשתקד תוך שכחת חובת האחווה והערבות ההדדית.
לאלה גם לאלה ייאמר: "ואוֹמַר לך, בְּדָמַיִיך חַיִי! ואוֹמַר לך, בְּדָמַיִיך חַיִי!".
קומו והתנערו מתוך ההפכה, רב לכם שבת בעמק הבכא, ויהי ה' בעזרכם להיחלץ ממעגל הדמים ולזכות לראות באור החיים. חיים שיש בהם ברכה ושלום, חיים שימלא ה' משאלות ליבנו לטובה. אמן סלה.
