ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בגיל 70 למד ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר והנוירולוג, שורד השואה, להטיס מטוס קל. מורו לתעופה לימד אותו שכדי להגיע לגובה המתוכנן, יש לכוון תמיד לנקודה גבוהה מזו שאליה רוצים להגיע מלכתחילה. הוראה זו "תורגמה" על ידיו לתובנה טיפולית ובין-אישית, אותה מצא לדבריו בדברי הפילוסוף ההומניסט, גתה: "אם נתייחס לאדם כפי שהוא באמת, אנחנו נהפוך אותו לגרוע יותר ממה שהוא באמת; אבל אם ניקח אדם כפי שהוא צריך להיות, נעשה אותו מסוגל להיות מה שהוא יכול להיות. ובמילים אחרות: אם אנו מעריכים אדם יותר מכפי שהוא עכשיו ומביטים בו כשהוא גבוה, למעלה… אנחנו מקדמים אותו למה שהוא באמת יכול להיות" (קטע מתוך הרצאה של פראנקל).
בימים מורכבים אלו נדמה כי אנו מחויבים להביט במבט כזה על המדינה ועל אזרחיה, וגם להעניק לעצמנו מבט אישי מסוג זה. יש בחברה שלנו, וגם בנו, כוחות עצומים. אם נצליח לזהות אותם ונתרכז בהם – הם יבואו עוד ועוד לידי ביטוי. לעומת זאת, אם נתרכז בפגמי החברה ובפגמינו האישיים, נישאר תקועים ומוחמצים.
לפני קרוב ל-10 שנים, בתשעה באב, כחודשיים לאחר רצח בנה, שאלו את רחלי שפרכר פרנקל, כיצד היא מתמודדת עם האסון. רחלי סיפרה על חיבוק עצום שקיבלה מן החברה הישראלית, כמו גם מיהודים ולא יהודים בכל רחבי הגלובוס. על השאלה כיצד היא חשה לאחר תקופת השבעה, כאשר כל המחבקים חוזרים לעיסוקיהם והיא ובני משפחתה נותרים לבדם עם יגונם, היא השיבה – שאת האור שראו, את ה"יחד", את החסד והטוב – לא ניתן לקחת ולשלול. הכל קיים ונגלה לעיני כולנו למשך כמה שבועות רצופים. כעת, היא אמרה, עם מציאת הבנים ולאחר סיום השבעה, השפע שוב מכוסה בהתנהלות היום-יום, אבל הוא עדיין חי ופועם, תחת רגלינו ממש.
רע לנו וטוב לנו עכשיו. אם נבחר להתבונן בבן בזוג, בילדים, בשכנים, בעמיתינו לעבודה, במדינה שלנו ובנו עצמנו, במבט מעריך המזהה בהם/בנו את מה שהם ואנו יכולים להיות; אם נראה כבר עכשיו כיצד הם מתגברים על מכשולים, מסוגלים לאהוב ולתת, מצטיינים בתחומים שונים ומעשירים את סביבתם בעצם נוכחותם; אם נביט בשגשוג העתידי של החברה שלנו ושל נצח ישראל – או אז נחלץ עצמנו מתחושת הדכדוך המאיימת ונתקדם בפועל למימוש מטרה זו בדיוק.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
