פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במרכז הפרשה עומדת סדרת המכות המבקשת לערער את אושיות המעצמה המצרית. מתוך כל אלה עולות שאלות תיאולוגיות ומוסריות המנסרות בחלל העולם זה דורי דורות: סוגיית "הבחירה החופשית", וסוגיית הענישה הקיבוצית (קולקטיבית).
"הכבדת לב פרעה" ניצבת במוקד סוגית הבחירה החופשית. אם אמנם אם הקדוש ברוך הוא "הכביד את לב פרעה", היכן הבחירה החופשית שלו? כיצד ניתן להעניש אדם שניטלה ממנו זכות הבחירה ויכולת החרטה? במונחים משפטיים מודרניים, בני ימינו, נוהגים לדבר על "הליך הוגן". אם לפרעה לא היה כל סיכוי וניטלה ממנו זכות הבחירה, האומנם קיים צידוק להענשתו?
הרמב"ם מקדיש לסוגיה זו את הפרק החמישי בהלכות תשובה ב"משנה תורה". וכך הוא כותב: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו".
והוא מוסיף: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה…
"ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים', וכתיב: 'ראה אנכי נותן לפניכם היום', כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם".
הכבדת הלב אינה אפוא גזירת שמיים, אלא תוצאה ישירה מרצון פרעה עצמו. רודנותו-אומנותו. מערכת השלטון והמשפט המצרית, שהייתה כפופה לחלוטין לרצון הדיקטטור, לא אפשרה את קיומו של מנגנון ביקורת אמיִתית, עצמאי ובלתי תלוי. הכבדת לב פרעה הוא מחירה של השררה המוחלטת. כאותה אמרה רווחת בת ימינו, של הלורד אקטון: "הכוח – משחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית באופן מוחלט".
המכות השונות – דם, צפרדע, כינים וערוב – אינן פוגעות רק בפרעה ובארמונו. פגיעתן רעה ומתפשטת לחברה כולה; הן פוגעות בכלכלה, בתשתיות ובמרקם החיים של האזרח המצרי הקטן. וכמאליה קמה וניצבה סוגיית הענישה הקיבוצית ושאלת "האחריות השילוחית" שעומדות גם בימינו במוקד דיני המלחמה. האומנם ראוי להעניש עַם שלם בגין חטאי מנהיגיו? מפרשי המקרא וההגות היהודית לדורותיה ניסו ליישב קושי זה. יש הטוענים כי העם המצרי היה שותף אקטיבי לשעבוד ולדיכוי ("וירעו אותנו המצרים ויענונו"), ולכן האחריות היא קולקטיבית.
ועם זאת, גם בשיאו של המאבק לחירות, התורה מדגישה את הצורך בהבחנה. המכות לא היו "עונש" גרידא, אלא גם אמצעי חינוכי ודתי: "למען תדע כי אני ה'". לצד ענישת המצרים, מטרתן הייתה פירוק האלילותי המצרית, שקידשה את הטבע (הנילוס) ואת הכוח, והחלפתה בתפיסה של צדק ומוסר אלוהי.
פסוקי חמש לשונות הגאולה – "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" "והבאתי" – אינם שייכים רק לערוץ ההיסטוריה, אלא צריכים לעמוד במוקד ערוץ המציאוּת, כאן ועכשיו. הם מציבים לעינינו חובה דתית ומוסרית. פסוקים אלה אינם כוללים רק הבטחות היסטוריות, אלא מהוות מתווה עבודה. בשיח זכויות האדם המודרני, הגאולה אינה מסתיימת בשחרור פיזי מכבלי השעבוד ("יציאה מ…") אלא גם מטרה ותכלית ("יציאה ל…"). גאולה אמיתית מתבטאת ביכולת ליצור חברה שבה לכל אדם יש זכות לחיות בכבוד, ללא מורא מפני "נוגשים" ועוולות בני ימינו – בין אם מדובר בעוולות כלכליות, באפליה חברתית או בשחיתות שלטונית.
פרשת וארא שָבָה ומזכירה לנו שכוח ללא ריסון סופו חורבן. לב אטום של מנהיג הוא הסכנה הגדולה ביותר ליציבותה של חברה. בעולם בן ימינו, רווי הקיטוב והפער החברתי, המודעות והרגישות ל"אחֵר", לסבלו ולכאביו, הופכות להיות קשות מרגע לרגע.
פרשת הגאולה קוראת לנו להימנע מהקשחת הלב ומהכבדתו. עלינו ללמוד ממשה רבנו, שאין להירתע גם מפני העריץ והרודן החזק בעולם. יש להתייצב מולו בעוז ובגבורה, לדרוש צדק, לתבוע חירות. ובד בבד לזכור את האחריות המוטלת עלינו, על כל אחת ואחד מאיתנו, בני העם שיצא ממצרים: להבטיח ש"משטר העבדות", הרוע והרֶשַע ימוגר לעד, ולא יוקם מחדש, בגרסה כזו או אחרת.
