ספיר שפרברביום חמישי הותקף הרב נתנאל אביטן מישיבת ההסדר ביפו, בזמן שהלך ברחוב יפת. על פי עדויות, אדם בעל חזות ערבית ניגש אליו, צעק “אללה אכבר”, היכה אותו באגרופים לפנים והפיל אותו לרצפה. הרב משה שנדוביץ מהישיבה: "זה לא מקרה בודד. משפחות שפעם שלחו ילדים בערב בלי ליווי, היום לא עושות את זה. יש פחד"
האירוע התרחש ביום חמישי, י"ב בטבת, ב-18:45 – שעה שבה הרחוב הומה אדם. בעל החנות שממנה יצא הרב ועובד נוסף הזעיקו עזרה והושיטו סיוע ראשוני עד לפינויו לבית החולים. למשטרה לקח כ-20 דקות להגיע לזירה מרגע הקריאה למוקד 100. תלונה הוגשה על ידי חוקר שהגיע לבית החולים, ונכון למספר ימים לאחר האירוע, לא נעצר חשוד.
הרב משה שנדוביץ, מרבני ישיבת ההסדר ביפו, תיאר את השתלשלות האירועים: “הרב אביטן יצא מחנות טמבור ברחוב יפת. ניגש אליו אדם בעל חזות ערבית, צעק ‘אללה אכבר’, היכה אותו בעוצמה באגרופים לפנים והפיל אותו לרצפה. כתוצאה מהתקיפה הוא נפגע בראש ובגב, המשקפיים שלו נשברו, ונגרמו לו חתכים עמוקים בפנים. זה אירוע חמור מאוד”.
לדבריו, מדובר באירוע שמצטרף לרצף רחב יותר. “צריך להבין שזה לא מקרה בודד. בשבועות האחרונים היו כמה תקיפות שלא פורסמו בכלל, כולל תקיפות של בחורי ישיבה במוצאי שבת. היו יידוי אבנים, אלות, ולפני כחודש הותקפו גם ילדים ממשפחות הקהילה. הרבה מהדברים האלה לא מתפרסמים”.
ההשפעה, הוא אומר, מורגשת היטב בחיי היומיום: “משפחות שפעם שלחו ילדים בערב בלי ליווי, היום לא עושות את זה. יש פחד. המשטרה אומרת שהיא עושה את המקסימום, אבל התחושה בשטח היא אחרת. הקהילה היהודית ביפו רחבה ומגוונת, אבל התקשורת עם הרשויות כמעט שלא קיימת. צריך יותר משאבים למשטרה, יותר נוכחות ברחוב, וגורם עירוני מסודר שיתכלל אירועים כאלה בזמן אמת”.
הרקע העירוני וההיסטורי
יפו היא אחת הערים העתיקות בארץ, ובמשך מאות שנים שימשה עיר נמל מרכזית. בתקופה העות’מאנית ובתקופת המנדט הבריטי חיו בה ערבים מוסלמים ונוצרים, לצד קהילה יהודית קטנה. היחסים בין הקהילות ידעו תקופות של שכנות יומיומית ומסחר משותף, לצד מתחים לאומיים שהחריפו בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20.
כבר בתקופת המנדט התרחשו ביפו פרעות ואירועי אלימות על רקע לאומי, שהעמיקו את הקרע בין יהודים לערבים. במלחמת העצמאות בשנת 1948 עזבו או גורשו רוב תושביה הערבים של העיר, ויפו כמעט שהתרוקנה. לאחר המלחמה נותרו בה כמה אלפי ערבים בלבד, שרוכזו בעיקר בשכונת עג’מי, והעיר סופחה לתל אביב. במשך שנים רבות סבלה יפו מפשיעה, מהזנחה ומפערים כלכליים.
בשנות ה-50 וה-60 יושבה יפו מחדש בעיקר על ידי עולים יהודים, רבים מהם מארצות ערב וצפון אפריקה, לצד האוכלוסייה הערבית שנותרה. נוצרה מציאות של חיים זה לצד זה, אך לרוב ללא שילוב עמוק או שיח משמעותי, כשהמתח הלאומי נותר ברקע.
מהשנים ה-90 ובעיקר בעשור וחצי האחרונים, החלה מגמה של חזרה יהודית ליפו. בתחילה הגיעו אמנים, צעירים וסטודנטים, ובהמשך משפחות וקהילות מאורגנות. במקביל, אוכלוסייה ערבית מאזורים אחרים בארץ, בעיקר מהגליל ומהמשולש, עברה להתגורר בעיר. השינויים הללו חידדו שאלות של זהות, שייכות ושימוש במרחב הציבורי.
הגרעין התורני וישיבת ההסדר
בתוך המציאות הזו פועלים הגרעין התורני וישיבת ההסדר ביפו. סביב הישיבה התגבשה קהילה של עשרות משפחות, לצד תלמידי ישיבה, צעירים וסטודנטים, המתגוררים בעיקר באזור עג’מי וסביב רחוב יפת. חיי הקהילה כוללים לימוד תורה, חינוך ילדים, פעילות קהילתית ושגרה אזרחית בעיר מעורבת.
הגרעין והישיבה פועלים כחלק מהמרקם העירוני, ולא כגוף נפרד ממנו. לצד קשרי שכנות ושגרה יומיומית, הנוכחות היהודית הגלויה, הלבוש הדתי ותנועת תלמידי הישיבה ברחובות הופכים לעיתים למוקד חיכוך. לאורך השנים דווח על קללות, איומים, יידוי אבנים ולעיתים גם תקיפות פיזיות, בעיקר בשעות הערב והלילה.
שומר החומות והמציאות מאז
אירועי שומר החומות במאי 2021 היוו נקודת שבר משמעותית ביפו. במהלך אותם ימים התרחשו בעיר מהומות, הצתות, חסימות כבישים ותקיפות במרחב הציבורי. תושבים רבים הסתגרו בבתיהם, ותחושת הביטחון נפגעה קשות. מאז, עבור תושבים רבים, כל אירוע אלים נתפס כחלק מרצף ולא כחריג נקודתי.
על הרקע הזה, התקיפה האחרונה ברחוב יפת אינה נתפסת רק כאירוע פלילי בודד, אלא כחלק ממציאות מתמשכת בעיר מעורבת בעלת היסטוריה מורכבת. מציאות שבה משפחות משנות הרגלים, ילדים נשארים בבית בשעות הערב, וקהילה שלמה מבקשת דבר בסיסי מאוד – ביטחון ושגרה בחיי היומיום.
