הלכה ישראלית – יש דבר כזה?

בטורים הבאים אני רוצה להפגיש אתכם עם אחד הפרוייקטים המרכזיים שאני מקדם בשנים האחרונות: הלכה ישראלית. אני יודע שהמושג הלכה מקפיץ אצל אנשים רבים פיוזים שונים. בקרב שמרנים, כל תוספת למילה הלכה נשמעת כרפורמה. בקרב ליברלים, המושג הלכה עצמו מעורר סלידה ותחושה של כפייה. אבל אני מבקש מכם להיעזר בסבלנות ולהקשיב, ולהיפתח לאפשרות לחשוב במבט חדש על המושגים המוכרים לנו.

כדי להבהיר במה מדובר אפתח במעשה שהיה. זה קרה בשבת אביבית אחת לפני כמה שנים. בשעת אחר הצהרים הלכתי לבית הכנסת להתפלל מנחה של שבת אך לצערי החמצתי את המועד; הקהל כבר היה בחזרת הש"ץ. חיפשתי בית כנסת אחר זמין אך לא מצאתי. רגע לפני שהתייאשתי, ראיתי סניף בני עקיבא שבו סיימו את המפקד והמדריכים הכניסו את החניכים לתפילת מנחה. הצטרפתי.

תפילה לא היתה שם. החניכים התפרעו, דיברו ועשו רעש. את החזן כמעט שלא שמעו. המדריכים ניסו בכל הכוח שהיה להם להשליט סדר ולעשות שקט, אך לשווא. הדיבורים, הצחקוקים ולעתים גם המכות, היו חזקים מהם. הקריאה בתורה ומילות התפילה נבלעו בתוך רעשי הרקע המרובים שהיו במרחב הקטן שבו התפללנו.

אבל אז קרה רגע מכונן. החזן הגיע לקדושה. ופתאום, כל החניכים כולם, בלי יוצא מהכלל, נעמדו דום, השתתקו וענו לקדושה. הבלאגן הפך לסדר, ההמולה לדממה, ולרגעים מספר אפשר היו לחוש בקדושה.

הסתכלתי על התופעה הזו מהצד והשתוממתי. איך קרה השינוי הזה? איך הקדושה הצליחה לעשות את מה שהמדריכים לא הצליחו? באותו רגע גיליתי את הכוח העצום של ההלכה. כל החניכים חונכו על כך שתפילת הקדושה היא רגע מיוחד ומקודש בתפילה ולכן צריך לכבד אותו בעמידה ללא תזוזה ובקשב. החניכים עשו זאת לא בגלל כפייה ולא כי מישהו חייב אותם. הם עשו זאת מתוך נאמנות פנימית למה שהם הבינו שחשוב. וגם אם באותו רגע מאד התחשק להם להמשיך לדבר או לריב, הם דחו זאת מפני מה שנתפס בעיניהם כחשוב ומקודש.

נקודה לא פחות מעניינת היתה, שאם אחד החניכים לא ציית לנורמות, ועשה רעשים במהלך הקדושה, מי שהשתיק אותו לא היו המדריכים אלא החניכים עצמם. הם פתאום הפכו לשוטרים של עצמם. החניכים דאגו בעצמם לשמור על הכללים ולא להפר אותם. אף אחד מהם לא קיבל את התפקיד של השוטר. אף אחד לא מונה לחניך התורן שעוזר למדריכים להשליט סדר. העניין היה פשוט מספיק חשוב להם כדי לדרוש מאותו חניך לשמור על השקט.

תמונת המציאות הזאת היתה בעיני גילום מושלם של מושג שלטון החוק. החניכים קיימו את הנורמה ההלכתית לא בגלל שגורם בעל סמכות חייב אותם בכך. הם עשו זאת משום שהיו נאמנים לחוק הכללי. החברה קיימה אותו בשווה, ללא הבדל מעמדות.

תהיתי: האם אפשר לשכפל את מה שראיתי באותה שבת של אחר הצהרים לעוד תחומים בחיים שלנו, שאינם צבועים בצבע דתי בהכרח? האם אפשר שנשמור על תרבות נהיגה נכונה לא בגלל החשש מקנסות והמשטרה אלא מתוך נאמנות לכללים? האם אפשר שתלמידים בבית הספר ישמרו על שקט ויכבדו את הלמידה לא בגלל סמכות המורה אלא מתוך נאמנות לתהליך הלימודי? האם נצליח לשלוט על הזמן שבו אנו או ילדינו מסתכלים במסכים, מתוך נאמנות לכללים שהצבנו לעצמנו? ומה לגבי משטר דיאטה או כושר – האם אולי נצליח לעמוד סוף סוף ביעדים שהצבנו לעצמנו?

לא עברו ימים רבים והגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יצא לי להיות בשעה 11, בזמן הצפירה, ברחוב. דקה לפני הצפירה ראיתי מכוניות נוסעות, אנשים משוחחים, חלקם רבים, ביניהם. והנה הגיעה הצפירה ופתאום כולם עצרו, השתתקו, ונעמדו בדממה למשך שתי דקות. אמרתי לעצמי שזה בדיוק זה. הקדושה בבית הכנסת היא אותה קדושה של צפירת יום הזיכרון. אם מישהו ברחוב היה מעז להמשיך לנסוע או לדבר במהלך הצפירה כולם היו מגנים אותו.

אין חוק שמחייב אזרחים לעמוד בצפירה. אין חוק שמונע ממני להמשיך לדבר או לנסוע במהלך הצפירה. ובכל זאת הרחוב הישראלי מכבד אותה בעמידת דום ובדממה. איך זה קורה? זו הלכה. הלכה שאינה מקוימת בכפייה אלא מתוך הזדהות ונאמנות. זו הלכה ישראלית.

מאותה עת לקחת על עצמי את הפרוייקט לנסות לפתח הלכה ישראלית. לעצב תרבות נורמטיבית שתהפוך אותנו לחברה טובה ישרה יותר וצודקת יותר לא מכוח כפייה אלא מכוח נאמנות. כך התחלתי את צעדיי הראשונים בנתיבי ההלכה הישראלית.