ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת וארא פותחת בשלב מכריע במאבק שבין עבדות לגאולה. משה ואהרון נשלחים שוב אל פרעה, והקב"ה מודיע מראש: "ואני אקשה את לב פרעה". זוהי אמירה מטלטלת. לא רק פרעה מכביד את ליבו – יש כאן תהליך עמוק יותר שבו אדם ומערכת שלטונית שלמה מאבדים בהדרגה את היכולת להיענות לאמת, גם כשהיא ניצבת מולם בעוצמה של מכות, סבל ודם.
הכבדת הלב איננה רק תופעה פרטית של רודן עתיק. היא דפוס אנושי ולאומי. היא מתרחשת כאשר חברה שלמה מתרגלת למציאות מעוותת, לומדת לחיות עם עוול, ומעדיפה פתרונות קלים, דחייה או הסרת אחריות, גם במחיר עתידה.
מכות מצרים אינן רק עונש; הן חשיפה. הן מסירות שכבות של הכחשה. הדם, הצפרדע, הערוב והדבר אינם "אסונות טבע" אלא קריאה מוסרית: יש מחיר לשעבוד, ויש מחיר לאטימות. פרעה מייצג שלטון שמסרב לקחת אחריות על סבל שאינו נוגע ישירות לו, כל עוד ארמונו עומד על תילו.
קשה שלא לראות כאן מראה גם לחברתנו. ישנם אסונות שאינם זוכים לכותרות דרמטיות, משום שהם זוחלים, מתמשכים, ואינם מתפרצים בפיצוץ אחד. כך, למשל, תופעת משרפות הזבל הפיראטיות ביהודה ושומרון בעיקר בנעלין ובדיר בואן. זיהום האוויר הקטלני גובה, על פי הערכות, אלפי קורבנות בשנה. כ-1,300 ישראלים מתים מדי שנה כתוצאה מזיהום האוויר ממשרפות הזבל הפיראטיות הפלסטיניות ביו"ש. הרשויות הפלסטיניות אינן פועלות, גורמי האכיפה הישראלים גוררים רגליים, ובינתיים האחריות "מועברת" לתושבים – להסתגר בבתים, לסגור חלונות, להתרגל. זוהי הכבדת לב מודרנית: כולם יודעים, כולם נושמים, ואף אחד לא באמת נושא באחריות. מכות מצרים מלמדות שזיהום, הזנחה והתעלמות הם לא גזירת גורל – הם תוצאה של בחירה.
אך פרשת וארא אינה רק כתב אישום. היא גם שיעור בלקיחת אחריות. משה עצמו נשלח אל פרעה חרף חששותיו, חרף "כבדות הפה". הגאולה מתחילה לא מאנשים מושלמים, אלא מאנשים שמוכנים להיכנס לזירה הציבורית ולשאת בעול.
כך היה גם בציונות. היא לא הצליחה משום שמנהיגיה היו נטולי חולשות, אלא משום שהטובים שבהם – אנשים שיכלו להצטיין בכל תחום אחר כמו ז'בוטינסקי, בן-גוריון, ברל כצנלסון, בגין – בחרו בפוליטיקה, בבניין, בהנהגה, כשליחות. כאשר אנשים ראויים בורחים מן האחריות הציבורית, הוואקום מתמלא באחרים, ולא תמיד בטובים שבהם. גם זה לקח ממצרים: השעבוד מתחיל לא רק בכוח הזר, אלא בוויתור פנימי על אחריות.
מן השעבוד אל הגאולה עוברת התורה דרך פריון והתחדשות: "ובני ישראל פרו וישרצו". הפסוק הזה, החוזר שוב ושוב, הוא הכרזה שקטה אך עיקשת: החיים חזקים מן המוות. גם בעיתות של אובדן ומלחמה, העם היהודי מסרב לאפשר לאויב לקבוע את סוף הסיפור. תופעות של בנייה מחודשת של חיים, של אלמנות המלחמה האחרונה המתחילות להינשא מחדש, של משפחות שקמות מתוך שבר – אינן אנקדוטות רגשיות, אלא המשך ישיר של אותו כוח קיומי שהחזיק את ישראל במצרים והוציאם ממנה.
כוח החיים הזה אינו מובן מאליו, ובוודאי אינו מוגן מאליו. האנטישמיות המודרנית, כמו זו העתיקה, אינה נעלמת; היא רק מחליפה מסכות. פעם בשם הקדמה, פעם בשם מוסר, פעם בשם זכויות אדם. יהודים מואשמים בעת ובעונה אחת בקפיטליזם ובקומוניזם, בכיבוש ובגלובליזם -העיקר שהאשמה תישאר. הפיגועים והתקיפות נגד יהודים ברחבי העולם, גם בעיצומם של חגי ישראל, אינם "כשלי הסברה". הם עדות לכך ששנאה עתיקה ממשיכה לפעול, גם כשהיא עטופה בשפה מתוחכמת. יציאת מצרים מלמדת שהכרה באיבה אינה קריאה לפחד, אלא לתודעה מפוכחת ולחיזוק זהות.
ומכאן אל הבית. חג הפסח הוא חג של שורשים, של סיפור בין-דורי. הוא בנוי על שאלה של ילד ותשובה של הורה, על נוכחות פיזית ונפשית בתוך סיפור לאומי. כאשר חג זה הופך לעוד "חלון הזדמנויות" לבריחה מהארץ ולנפוש בחו"ל, בשעה שבעלי עסקים בצפון הארץ ובדרומה משוועים לתיירות, מתעוררת שאלה חינוכית עמוקה: מה אנו משדרים לדור הבא על משמעות המקום, העם והזיכרון? יותר מהפגיעה הכלכלית המקומית, יש כאן החמצה של הזדמנות לעגן זהות, שייכות ואחריות – בדיוק הערכים שפרשת וארא מבקשת לעורר.
בסופו של דבר, פרשת וארא מציבה בפנינו מראה. האם אנו מקשיחים לב מול תהליכים מסוכנים, מתוך נוחות או עייפות? או שמא אנו מוכנים לשאת באחריות, גם כשהיא מורכבת, גם כשהיא דורשת מחיר? הגאולה ממצרים לא החלה בקריעת ים סוף, אלא בהחלטה לא להשלים עוד עם עבדות – חיצונית ופנימית. זהו אתגר מתמשך, גם לדור חופשי בארצו.
