ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)'"לֵךְ וְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ'. אָמַר לוֹ: הֵיאָךְ אָבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת? אָמַר לוֹ: (שמות ד, יז) 'וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַמַּטֶּה מִשְׁקַל אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סַנְפְּרִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו נוֹטָרִיקוֹן דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּטַּכְסִיס הַזֶּה הָבֵא עָלָיו אֶת הַמַּכּוֹת. 'וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ' – כְּשֵׁם שֶׁהַדּוֹרֵשׁ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאָמוֹרָא אוֹמֵר לְפָנָיו, כָּךְ אַתָּה תְּדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה. וְעַל יְדֵי שְׁנֵיהֶם נַעֲשׂוּ כָּל הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, י): 'וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמוֹפְתִים הָאֵלֶּה'" (שמות רבה, פרשה ח, סימן ג).
במבט ראשון, המדרש חושף בפנינו את "כלי העבודה" של הגאולה – מטה פלאי עשוי אבן סנפרינון יקרה, שמשקלו כבד מנשוא ועליו חקוק סדר המכות. לצד החפץ המוחשי, המדרש מבקש להסביר את מערכת היחסים המורכבת שבין משה לאהרון באמצעות דימוי מעולם בית המדרש העתיק: היחס בין הדרשן לבין האמורא. לשון המדרש עצמה מביעה תמיהה על הצורך בכלי כה כבד ובמערכת יחסים כפולה כזו, ומבקשת להסביר כיצד השילוב בין החוק החקוק לדיבור החי הוא שהביא ליציאת מצרים.
אולם, כשאנו בוחנים את הדימוי הזה לעומקו, אנו נתקלים בקושי מהותי הטמון בהיפוך היוצרות המדרשי. בתקופת הגמרא, אנו רגילים לכך שה"תנא" הוא זה המשמש כ"מחשב" או כמאגר מידע חי, המצטט את המקורות עבור האמורא, בעוד האמורא הוא זה שמנתח ומסביר. והנה כאן, המדרש מתאר מצב הפוך: ה"דורש" (החכם המחדש) הוא משה, וה"אמורא" (המתרגם והמשמיע) הוא אהרון. מדוע בחר הדרשן דווקא בדימוי שבו המקור זקוק ל"כלי" חיצוני כדי להוציא את דבריו החוצה? ומה פשר הצורך המהותי הזה בשליחות שאינה יכולה להתבצע על ידי אדם אחד? ומה המשמעות של היות המטה עשוי דווקא מסנפרינון – אבן חן קשיחה ומרהיבה שמשקלה ארבעים סאה? רק לאחר שנבין את מהות הדיבור וההופעה, נוכל לעמוד על עומק המבנה של הגאולה.
jehyun-sung
הדיון בכפילות שבין משה לאהרון חושף תובנה פסיכולוגית ותיאולוגית עמוקה. משה רבנו מייצג את ה"דרשן" – זה המחובר באופן בלתי אמצעי אל המקור, אל האינסוף. דבריו הם בבחינת "תורה שבכתב" במובנה הגולמי ביותר. אך כוחו של הדרשן הוא לעיתים גם חולשתו: דווקא בגלל עוצמת ההשגה, הוא מתקשה לצמצם אותה לכלים של שפה ארצית, של פוליטיקה מול פרעה או של שיח מול העם. מטה הסנפרינון מייצג את הדין האלוהי בטהרתו – הוא מוצק, כבד (ארבעים סאה כנגד כוח היצירה והטהרה) וחקוק באבן יקרה שאינה ניתנת לשינוי. משה, כדרשן, מחזיק בתוכן המוחלט הזה, אך דווקא בגלל היותו "חקוק" ומופשט, הוא נותר דומם.
כאן נכנס תפקידו של אהרון כ"אמורא". בניגוד לסדר המקובל שבו התנא הוא המצטט, כאן הדרשן מחזיק בתוכן, והאמורא הוא הצינור ההכרחי להופעתו בעולם. אהרון אינו רק רמקול טכני; הוא המעניק ללוח החקוק והקשיח את הקול האנושי, את הגמישות שבדבור ואת היכולת לחדור ללב השומע. המדרש מלמד שגם האמת המוחלטת ביותר זקוקה לתיווך כדי להפוך לאפקטיבית. ההיפוך שבו הדרשן (החכם) זקוק לאמורא (המשמיע) מדגיש שהשכינה מדברת מתוך גרונם של שניהם יחד – זה שרואה את המהות המופשטת וזה שיודע להפוך אותה למציאות ב"טכסיס" נכון.
מכאן ניתן להסיק מסקנות ברורות על שיתוף הפעולה הנדרש בכל מהלך של שינוי. הגאולה לא נעשתה על ידי משה לבדו, אלא "על ידי שניהם נעשו כל הדברים". המסקנה היא שאין ערך לרעיון נשגב ככל שיהיה, או למטה סנפרינון חקוק ביד, אם אין לו "אמורא" שיודע להוציא אותו החוצה. הנהגה אמיתית דורשת סינתזה בין ה"חזון" החקוק לבין ה"קול" המבצע. הצורך של משה באהרון אינו עדות לחולשה, אלא להבנה שהעולם הזה פועל בתוך כלים, וכי האמת זקוקה ללבוש ולצמצום כדי לפעול במציאות.
בימינו, הדימוי הזה רלוונטי מתמיד. אנו חיים בעידן של מומחים המחזיקים במידע עצום ובתוכניות מדויקות, בדומה למשה האוחז במטה הסנפרינון הכבד והחקוק, אך לא פעם הם נכשלים בתקשור המידע הזה לעולם. המדרש מזכיר לנו שה"דורש" זקוק ל"אמורא" – שהתוכן זקוק לצורה, ושהמנהיגות הרוחנית חייבת למצוא את הדרך להתחבר אל השפה של השומעים. הגאולה האמיתית מתרחשת בחיבור שבין האינטלקט הטהור לבין הביטוי המעשי, בין הדרשן היושב פנימה לבין האמורא המכריז את דבריו בחוץ. רק כך, מתוך שילוב הכוחות של "משה ואהרון עשו", ניתן לשבור את קליפת מצרים ולהוציא את האור אל הפועל.
