עד האינסוף ומעבר לו

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", כך למדנו במשנת הציונות הדתי. קמעא קמעא, תהליכים. לאחר 2,000 שנות גלות, התיקון הלאומי והרוחני לא יקרו ברגע. ואכן, התומכים בחוק האי-גיוס של ביסמוט חוזרים ומשננים באוזננו על "תהליכים", ועוצמים עיניהם מול המציאות.

הנתונים אינם מעודדים ואינם מעידים על תהליך שמתקדם, כפי שאמר לי חבר חרדי המייחל לשינוי: "יש שני דברים אינסופיים: היקום ותהליכים בחברה החרדית". בסיכום כולל, לאחר עשור נותרנו עם אותו מספר מתגייסים חרדים כמו בשנת 2012. היו עליות וירידות בדרך, אך בפועל חזרנו לנקודה ממנה יצאנו. מה שהשתנה הוא המציאות – שכבר אינה מאפשרת להסתיר כיצד ההנהגה החרדית מונעת תהליכים.

העובדה היא שבשנת 2024 התגייסו 2,940 חרדים – המספר הגבוה בארבע השנים האחרונות. אין זה מופרך לייחס את השינוי, בין השאר, לתהליך השפעת הסנקציות, שמתחילות לפגוש את הצעיר החרדי בחייו האישיים.

וכאן אנו מגיעים לטענה השנייה: אי אפשר לגייס בכפייה. מה תועיל כפייה כאשר אנו זקוקים ללוחמים שימסרו את נפשם על העם והארץ? איש אינו סבור שגרירת בחורים חרדים לבתי כלא תייצר מוטיבציה קרבית.

אבל ראוי לדבר גם על הכפייה ההפוכה – הכפייה שלא להתגייס. חברה חרדית סיפרה לי שבנה מתגייס השבוע לחשמונאים, והיא כולה חיל ורעדה. "ואיך מגיבה הסביבה?" שאלתי. "אספר למשפחה אחרי שהוא יתגייס, ונראה", השיבה. נער שחושש לספר לחבריו, למוריו ואף למשפחתו על בחירתו להתגייס לעזרת ישראל מיד צר – זו כפייה.

כך גם סיפרה חברה חרדית שבחרה לרשום את ילדיה לבית ספר חרדי־ממלכתי. בעקבות לחצים מהסביבה, עברו לשכונה אחרת – ואז הגיעה הדפיקה בדלת. אברכים מבית הכנסת הסמוך הגיעו להבהיר שהמשפחה לא מוזמנת להתפלל בקהילתם. זו כפייה שנועדה לעצור תהליכים.

זו גם הכפייה המשתקפת בסעיפי חוק ביסמוט, המקבעים אפליה ותיוג בין צעירים חרדים מסוג א’ לאלה מסוג ד', ובאמירתו של ח"כ גולדקנופף, שהוא אינו מייצג את מי שלא לומד תורה – כאילו נבחר לוועד הורים בישיבה של ילדיו ולא כשליח ציבור לכנסת ישראל.

איננו מציעים גיוס בכפייה, אלא חקיקה ברורה ולא מתפתלת, המבהירה את חובת הגיוס ואת המחיר האישי למי שמתחמק ממנה. הסירו מהצעירים החרדים את הכפייה בחסות המדינה שלא לסור ימין ושמאל מהחלטות המגזר. השיבו להם את הבחירה החופשית.