אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)בימים אלו הישיבות, האולפנות ובתי הספר עסוקים באחד מרגעי השיא של התלמידים – קבלת התעודות. מגיע התלמיד בדחילו ורחימו ומשתוקק לגלות בציפייה דרוכה מה חושב עליו המחנך שלו. הדמות הבכירה שאמורה לייצג את עולם המבוגרים. ובאותם רגעים שהתלמיד הולך לקרוא את הערת המחנך, הלב שלו נפתח והזיכרון נהפך לסכין יפנית, והוא זוכר כל מילה מההערה.
בתחילת שנת הלימודים, הבטחתי לעצמי שאעבוד בצורה מסודרת עם טבלה שבה אוכל לעקוב באופן מסודר אחרי רשימת המחמאות שלי: כלומר כל תלמיד אמור לקבל מחמאה אמיתית. לא בכאילו. לא בערך. משהו שיבהיר לו באופן חד משמעי שהעולם מחכה לו, והוא ורק הוא יוכל לקיים ולעשות את השליחות שלו בעולם. אלא שעם הזמן והעומס, פתאום אני קולט שלא באמת הצלחתי ללכת לפי הטבלה הזו, ויש תלמידים שבאמת ראויים למחמאות האלו ועוד לא הספקתי להגיד להם את זה.
אז בכל תעודה יש את התיבה שנקראת "ממני אליך", ובה בעצם המחנך כותב באופן חופשי מה הוא רוצה להגיד לתלמיד שלו. עם מילים אלו התלמיד שלו אמור לסיים את המחצית. בשנה שעברה, ישבתי וכתבתי מילים טובות ומעיפות ואוהבות ומרימות לתלמיד שלי, ובשעת חלוקת התעודות הקראתי לו אותם ובכלל שכחתי מהעניין.
כעבור כמה שבועות, היה בבית הספר יום שיא של לימוד הורים ותלמידים, ובין היתר הגיעו גם הסבים והסבתות. פתאום ניגשת אליי סבתא אחת ואומרת לי: "תשמע, אמרתי לעצמי שאני חייבת לדבר איתך. רציתי להגיד לך שבזמן חלוקת התעודות של הנכד שלי, שכבתי בבית החולים בגלל שנפלתי לא טוב. והייתי ממש מבואסת ובמצב רוח רע… והנכד שלי הגיע לבקר אותי ביחד עם הבת שלי, אמא שלו. הוא הגיש לי בגאווה את התעודה וקראתי את הערה שלך, והרגשתי שפתאום אני מקבלת כוחות מחודשים. הרופאים לא הבינו מדוע כל המדדים שלי השתפרו לטובה. אז רק רציתי להגיד לך תודה על זה… זה הגיע לי כמו מים לנפש צמאה".
ניסיתי להיזכר בהערה שנתתי לנכד שלה, לתלמיד שלי, ולא הצלחתי. עד שפגשתי את התלמיד שלי ושאלתי אותו אם הוא זוכר מה כתבתי לו, והוא לדקלם לי את ההערה שנכנסה לו ללב: "תזכור שהחיים מזמנים לך אתגרים, וכל אתגר אמור להפוך אותך ליותר חזק, ואתה כבר עכשיו אחד מהתלמידים החזקים ביותר בכיתה: תחשוב על כל הניסיונות שעברת, ולמרות הכל אתה כאן, שורד, על שתי הרגליים. אתה תותח על!".
בעקבות הסיפור עם הסבתא הבנתי יותר טוב כמה כוח והשפעה יש לנו המחנכים על הנשמות של התלמידים שלנו, ולא רק עליהם.
אז העיקר בתעודות הוא להעצים ולתת כנפיים. לגרום לתלמידים שלנו להאמין שיש להם את היכולת להרים את השמיים ולעוף על החיים שלהם. כי אם נודה על האמת, נגלה שהחיים גם ככה הולכים לזמן להם כישלונות שיאתגרו את הדימוי העצמי שלהם, ודווקא בגלל זה, בואו נרים להם.
פסוקים זה נחמד. ציטוטים זה יפה. אבל כתיבת התעודות זה זמן לדבר איתם בגובה העיניים. שינשמו וירגישו שהמחנכים שלהם מאמינים בהם! באמת, עם כל הלב! בצורה כזו שכשהם יסיימו לקרוא את התעודה הם ירגישו שכן, הם יכולים.
