הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםגלי המרד, ההתקוממות והמחאה מול משטר הדיכוי של "המנהיג העליון" פרעה, לא החלו ביום אחד. המאבק לשחרור לא היה קו ליניארי של הצלחה, אלא רצף של כישלונות צורבים. רק הניסיון השלישי הצליח לשרוד, להבשיל ולסחוף אחריו המונים, עד ליעד הסופי: יציאה לחירות, היחלצות מחרב ההשמדה שריחפה מעל צוואר העם, ומיטוט מוחלט של מנגנוני הביטחון המצריים.
הניסיון הראשון היה התפרצות של יחידים. משה, נסיך מצרים שגדל בלב הממסד, קיבל החלטה אישית מטלטלת: הוא בחר לחצות את הקווים. הוא ויתר על הפריבילגיות המפליגות של ארמון המלוכה, השיל מעליו את זהות המשעבד, ויזם פעולת גרילה נקודתית ואלימה נגד נציג השלטון. התקווה שלו הייתה נאיבית משהו: הוא האמין שפעולה נחושה אחת תהווה גפרור שיצית את חבית הנפץ, ושעם העבדים יתייצב כאיש אחד מאחוריו להכרעת הרודן.
זו הייתה התפכחות כואבת. במקום סולידריות, משה נתקל בחברה משוסעת ומסוכסכת. העבדים, שקועים בהישרדות ובריבים פנימיים, לא רק שלא הצטרפו אליו, אלא שאחד מהם אף איים להסגירו לידי השב"כ המצרי. משה, שבור ומאוכזב, הבין שאין לו פרטנר. הוא נאלץ לנוס על נפשו – לא רק מאימת השלטונות, אלא גם מתוך תחושת בגידה עמוקה. העם שלמענו היה מוכן להקריב את עולמו, תקע סכין בליבו.
steffen-gundermann–unsplash
עשרות שנים יחלפו עד שיוכשרו התנאים לניסיון השני. משה של אותם ימים כבר היה אדם אחר: רחוק מהפוליטיקה, נטוע עמוק בחייו הבורגניים כחתנו של כהן מדיין, איש משפחה ורועה צאן. אך ההיסטוריה דפקה שוב על דלתו. מראה הסנה הבוער – שיח עקשן שעולה באש אך מסרב להתכלות – תלש אותו ממסלול חייו הנוח והחזיר אותו בעל כורחו אל לב ההתרחשות. הפעם, הוא לא הגיע כלוחם בודד אלא כשליח ההשגחה, מלווה באחיו אהרן כדובר וכשותף אסטרטגי, ומצויד בארסנל של אותות ומופתים שנועדו לזעזע את דעת הקהל המצרית. אולם, גם הניסיון הזה נקלע במהירות למבוי סתום.
התגובה של המשטר בקהיר לאירוע המחאה הרשמי הראשון לא הייתה כניעה, אלא הקשחה ברוטאלית של תנאי הכליאה. פרעה, ביהירותו של עריץ הסבור כי הוא נציג האל עלי אדמות, פירש את הדרישה לחופש פולחן כחולשה וכבטלה. הוא הגיב בצעד כלכלי-ענישתי אכזרי: גזירת התבן. העבודה נותרה אותה עבודה, אך האמצעים נשללו. הלחץ על העם גבר, והמחנק הכלכלי והפיזי הפך לבלתי נסבל.
בנקודה הזו, התרחשה הטרגדיה הקבועה של התקוממויות כושלות: העם, שבור ומרוסק תחת המגף הכבד, לא הפנה את זעמו כלפי המדכא בארמון, אלא דווקא כלפי מובילי המחאה. הם האשימו את משה ואהרון, מבשרי החירות, בכך שהם רק הרעו את המצב. הייאוש שלט בכיפה, והמשטר נראה יציב, חזק ואדיש לסבל, בעוד האופוזיציה נראתה מפוצלת וחסרת אונים.
משה עצמו, המנהיג הגולה שעזב את משפחתו כדי להנהיג את עמו, עמד שוב בפני שוקת שבורה, ומצא את עצמו מטיח דברים קשים כלפי שמיא: "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני?", תוך בקשתו ודרישתו להתפטר באופן מיידי מהתפקיד כפוי הטובה שהוטל עליו.
אך דווקא מתוך עומק הייאוש הזה, צמח הניסיון השלישי והאחרון. באמצעות חזון מחודד ועמוק יותר, שהתגלה לו כעת, משה חזר אל הזירה נחוש וחדור תחושת שליחות עמוקה. הניסיון הזה לא הסתמך עוד על משא ומתן דיפלומטי או על ניסיון לשכנע את הרודן באמצעות פניה לטוב ליבו, אלא על כתישה שיטתית של מוקדי הכוח שלו.
בסיבוב השלישי, משה ואהרון לא הגיעו לבקש טובות. הם הגיעו כדי לפרק את ה"קונספציה". עשר המכות לא היו רק עונשים פיזיים; הן היו סדרת מהלומות אסטרטגיות שנועדו לערער את יסודות השלטון המצרי ואת אחיזתו בקרב ההמונים: פגיעה במקורות המים והכלכלה (דם וצפרדע), פגיעה באיכות החיים ובבריאות הציבור (כינים, דבר ושחין), ולבסוף – החשכה טוטאלית של המרחב הציבורי ופגיעה בביטחון האישי של בכירי המשטר.
תהליך השחרור הסופי הבשיל רק כאשר הפחד החליף צד. כשהזעקה הגדולה שנשמעה במצרים באמצע הלילה, הבהירה לפרעה ולעושי דברו כי חרב הדיכוי שהניפו במשך עשרות שנים – התהפכה עליהם. או אז, התברר כי כוחו של הדיקטטור נשען על אשליה. ברגע שהחומות הפסיכולוגיות נפרצו, וברגע שהעם המדוכא הבין שאין לו עוד מה להפסיד – גם צבא המרכבות החזק ביותר במזרח התיכון לא יכול היה לעצור את הסכר שנפרץ.
יציאת מצרים מלמדת אותנו שיעור היסטורי על טבעם של משטרים טוטליטריים: הם נראים בלתי מנוצחים, עד לרגע אחד לפני שהם מתרסקים. הניסיונות הראשונים אולי נכשלים, המנהיגים מתייאשים והמחיר כבד מנשוא, אבל סופו של הצדק לנצח, וסופה של הרוח האנושית – בטהרן כמו במצרים העתיקה – לצאת מעבדות לחירות. זוהי רוחם של המנהיגים האמיתיים, אך גם רוחם של ההמונים, שלעולם לא יסכימו לוותר לנצח על חירותם.
