'זה סופו של כל בלון'

אות ומופת אחד שנעשה לנגד עיניו, פלוס שבע מכות חוטף פרעה בפרשה- ועם זאת עדיין מסרב לשלח את עם ישראל לחופשי מארצו.

לאורך כל הפרשה ניתקל שוב ושוב במילות המפתח- 'וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה'- 'וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ'.

לאחר שהמטה נהפך לתנין- 'וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם'.

לאחר מכת הדם- 'וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם'.

לאחר מכת צפרדע- 'וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם'.

לאחר מכת כינים- 'וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם'.

לאחר מכת ערוב- 'וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת'.

לאחר מכת דבר- 'וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה'.

לאחר מכת שחין- 'וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה'.

לאחר מכת ברד- 'וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

ואתה שואל את עצמך – אם נצא מתוך נקודת ההנחה כי פרעה איננו אדם ומלך טיפש, אז למה למרות כל האותות, הסימנים המוקדמים והאזהרות, המופתים והמכות, פרעה עדיין ממשיך להתעקש ולהכביד את ליבו? וכי הוא לא רואה בסבל עמו? וכי הוא לא מרגיש כי יש כוח גדול העושה את כל זה? הוא לא מבין כי המחיר שהוא ועמו משלמים בגוף, בנפש וברכוש הוא עצום?

ואלי לפני שנדון את פרעה ומעשיו, ועם כל ה'להבדיל' המתבקש –נשאל את עצמנו בכנות, האם לא מסתתר גם בתוך כל אחד מאיתנו איזה 'פרעה' קטן ועקשן המתעלם מאזהרות ומסימנים?

בעיה אחת של פרעה היא שהוא מגלומן כפי שמאפיין אותו הנביא יחזקאל- "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".

הבעיה השנייה של פרעה, שאולי נובעת מהבעיה הראשונה, היא שהוא שבוי בקונספציה שהוא עצמו יצר וטיפח, זו האומרת שהוא יודע הכל, מבין הכל, שולט בכל, ולכן הוא לא קשוב לא ליועציו ולא לעמו, לא מסוגל להודות בטעות, בטוח בצדקת דרכו ובהחלטותיו, ומשוכנע ש'לי זה לא יקרה'.

לאורך כל ההיסטוריה האנושית- השילוב של מגלומניה עם שבי בקונספציה,חוסר מוכנות לבחון את עצמך, ואם יש צורך גם להודות בטעות, לקחת אחריות ולחשב מסלול מחדש, כל אלו הם המתכון הקבוע והבטוח לקריסה ולאסון.

פרעה אולי מבין בשכל שהוא מוביל את עמו לאסון, אבל האירוע כבר נהיה גדול עליו. הוא כבר לא מסוגל לעצור, ופעם אחר פעם הוא מכביד ומחזק את ליבו בעקשנות שסופה אסון לו ולעמו.

על זה כבר כתבה הסופרת מרים רות בספר הילדים המיתולוגי 'מעשה בחמישה בלונים' את המשפט שכל תינוק יודע לדקלם בעל פה- 'זה סופו של כל בלון'.

בכל מקום בו אין ענווה ואוזן רגישה וכרויה לקול הא-לוהים ולקולות העם, בכל מקום בו הכוחנות, השחצנות והמגלמוניה שולטים, בכל מקום בו אין יכולת להודות בטעות ולחשב מסלול מחדש- בכל מקום שכזה- גם ה'בלון' החושב את עצמו לחזק, צודק וחכם יותר מכולם- יתפוצץ.

פרעה הוא האב טיפוס לכל סוגי המנהיגים לדורותיהם שבסופו של דבר בלונם התפוצץ בקול תרועה גדולה, ואז צנחו מגובה תפקידם, וצללו כעופרת במים אדירים.