הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחד מסיפורי החסידים עוסק באדם שהלך להתייעץ עם המלמד שלו כיצד לבחור לו אדמו"ר מבין שפע האדמו"רים הקיימים במרחב החסידי. הציע לו המלמד את ההצעה הבאה: כל אדמו"ר שאתה פוגש – בקש ממנו ללמד אותך את העצה האולטימטיבית להרחקת מחשבות זרות מהדעת בתפילה, ולבקש ממנו 'פטנט' כיצד להיות נוכח בתפילה בריכוז ובדבקות, ללא התפרצות של עולמות אחרים ושל חוויות ממהלך היום. והיה, אם הוא ילמד אותך את ה'פטנט' שלו – פרוש ממנו. הוא כזבן. וזאת בשל העובדה הפשוטה – 'אין פטנטים'.
מו"ר והרב עמיטל זצ"ל היה חוזר על עקרון זה – "אין פטנטים" פעמים רבות. סיפור זה מצטרף אל מנהגו של אדמו"ר אחר, שהיה ניגש לעתים אל אחד מחסידיו לאחר תפילת מנחה, בברכת "שלום עליכם, ברוך שובך מהיריד בלייפציג". החסיד הביע את תדהמתו מדברי האדמו"ר, שכן הוא לא יצא בשבועות האחרונים מגבולות העיירה, והאדמו"ר ראה אותו כאן במשך ימים ארוכים. תשובת האדמו"ר לא אחרה לבוא – "הגוף שלך אמנם היה כאן בתפילת מנחה, אולם במחשבותיך לא היית כאן, אלא בעסקיך בלייפציג, ואם כן, מגיעה לך ברכת 'ברוך השב'".
ואכן, התפילה מחייבת נוכחות נשימתית. מהותה של התפילה היא מה שכינה רבי יהודה הלוי בתור "גרעין הזמן ופריו" – בין השאר כמן עיר מקלט, בה סוגר האדם את החלונות הפורצים לנפשו פנימה, והוא מצוי כעת במעין "שבת" שלוש פעמים ביום. התפילה מחייבת ריכוז, קישור עולמות פנימי, הנכחת הקב"ה בעולמנו ותחושת העמידה לפניו, התכנסות וכוונת הלב. תביעותיה של התפילה מזמינות אפוא גם את הצללים, המתפרצים בכל עת דווקא בתפילה. אחד הסיפורים האירוניים החסידיים מספר על חסיד שבא להתייעץ עם האדמו"ר על הלוואה שנטל מהפריץ, ומעשה ניסים – עברה חצי שנה והפריץ אינו תובע את ההלוואה, ושאלתו של החסיד היא האם ניתן להניח כי הוא שכח מזה לחלוטין, וכי אפשר להשתמש בכסף שהכין להשבת ההלוואה. שאל אותו האדמו"ר: "האם הפריץ מתפלל מנחה ?", "לא", השיב החסיד שתהה על עצם השאלה. "אם כן", אמר האדמו"ר, "ההלוואה כנראה לא תקפוץ לתודעתו…."!
אנו עוסקים כל כך הרבה בנושאים שונים הקשורים במסגרת התפילה – למן שאלת מקומם של גברים ונשים בבית הכנסת, ועד למאמץ הגדול להעיר את ילדנו בתפילה, או להתחזק בהתעוררות שלנו עצמנו להתפלל במניין בכל התפילות שאנו חייבים בהן. אולם, כל אלה הן מסגרת התפילה – לא מהותה. מהותה של התפילה היא העמידה לפני הקב"ה, והתנועה הנשימתית הפנימית המתעלה לקראתו, כשאין אנו מתפזרים לכל עבר במחשבות הזרות. אין פטנטים – ואנו קרואים לעבודה קשה. ניתן לגרש את המחשבות הזרות, וניתן 'להזמין' אותן להצטרף לתפילה ולהיות חלק ממנה; ניתן להתרכז יותר במילים מתוך הסידור הפתוח לפנינו, וניתן דווקא לעצום את העיניים ולהפעיל את הדמיון המדריך אותנו; ניתן למקד את התפילה בהתכווננות למקרים הסובבים אותנו באופן אישי וניתן לראות את המרחב הכללי; ניתן להאריך בתפילה ולאפשר למחשבות ולמילים להתפרס, וניתן להדק אותה מאוד, ועוד ועוד. הצד השווה שבכל אלה הוא הסטת חלק מהמאמצים מעיסוק מתמיד מסגרת התפילה; מהפיכתה למקום המאבק הפמיניסטי; מהמבחן ה'דתי' של השכמת הילדים לתפילה – למשהו פנימי, נוגע, אמיתי ומתעלה למרום. אין פטנטים. יש מהות.
(וארא תשעו)
