ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בספרו של אלי-ה כהן, שהיה חטוף 505 ימים בשבי חמאס, "מוּפָוַואדַאת", מתוארים עולמות סותרים והפוכים של אור וחושך בלתי נתפס, המתקיימים זה בצד זה.
מכל דף בספר עדוּת זה ניבטות אכזריותם וצביעותם של השובים – אלו שאכלו ללא הפסקה, שתפילתם חלולה מכל אמונה. מולם, חלשים ומורעבים, הפגינו החטופים אחווה, עוצמה רוחנית ותפילה מאחדת.
"אנחנו מנסים לשמור על מאפייני חיים, על הרוח", כותב אלי-ה. "המשכתי לקדש על המים ביום שישי, והחברים מצטרפים אליי, עומדים, שואבים כוח, גם אם לא מאמינים. אבל זה מחזק את רוחם, אחדות שנוצרת כשאנחנו מתפללים יחד, מנסים לשאוב תקווה מבורא עולם או לפחות אחד מהשני. אני מתפלל מכל הלב, אומר את התפילה, והם עונים 'אמן' בקול רם… במוצאי שבת אני שר פיוטים, לא בקול, אבל כך שהחברים שומעים. והפיוטים משרים כוח ואווירה מאחדת. פיוטים מתוך מנהרה בעזה" (עמ' 180).
קטע מטלטל אחר חושף את העולם שמעל לגיהינום, שהתגלה לאלי-ה במעבר ממנהרה למנהרה: "אני רואה אנשים מטיילים, נהנים, חנויות שנפתחו… ילדים משחקים ומתרוצצים ברחוב… מדברים בטלפונים ניידים, אייפונים חדשים. מה קורה כאן? הם חיים שגרת חיים רגילה כאילו לא קרה דבר, בעוד אנחנו במשך חודשים מתחת לאדמה, מתעללים בנו ומרעיבים אותנו. איך זה הגיוני…?" (עמ' 172).
אלי-ה מדגיש לאורך ספרו את כוחן של התקווה, השמחה, האמונה, האהבה וההודיה, בפרט ברגעי ייאוש ואובדן, וקורא לנו לחיות חיים של חירות ואחריות כלפי עצמנו וכלפי הזולת. תובנה מרכזית שלו מן השבי: "…לקחו ממני הכל: חופש, זמן, אוכל – ואז גיליתי את האוצר האמיתי: את עצמי… זכרו: הערך שלך אינו מתחיל ולא מסתיים במה שאין לך, אלא במה שאתה…". ולתובנה זו השלכות מעשיות: "ההצלחה שלי אינה נמדדת בכך ששרדתי, אלא במה שאני עושה עם זה בחיים עכשיו…".
"תמיד תמצאו את ה'למה' שלכם – למה לקום, למה לעשות – כי זה מה שמחזיק אותנו בחיים…", כותב אלי-ה ומציין את הירש גולדברג פולין ז"ל, שציטט את ניטשה : "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
היגיון לא ניתן היה למצוא בעזה. אבל עוצמה פנימית אנושית של מי שנחטף לשם – דווקא כן. עולם הפוך וחשוך למול מצפן פנימי ברור וזוהר.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
