חכמת הטהרות והטומאות

חכמת הטהרות והטומאות
הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת הסדר חולון

באופן כללי ניתן לומר שענייני טומאה וטהרה הרי הם מן החוקים, שאינם נובעים משכל אנושי מקובל, כמצוות מסויימות שבין אדם לחבירו, אלא יסודם בשכל אלוקי עליון, שלעיתים קשה לנו מאד להבין את דרכיו.
אף על פי כן, מבאר ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר שני אות ס) חלק מדיני הטומאות המופיעות בפרשתנו: "כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצא סבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן. אולם אחר בקשת הסליחה מאת האלוה, ומתוך המנעות מההכרעה, אני אומר: יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטמאת המת; כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת. וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי, ובו ההכנה להיות לטיפת ממנה דם ממנה יתהווה האדם. הפסדו של זרע זה הוא אם כן ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים. והנה מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו ובדומה לו כי אם אנשים בעלי הנשמות הזכות והנפשות הנעלות, השואפות להדבק באלוהות – אם על ידי הנבואה או בעזרת החלומות האמתיים וציורי הדמיון המבררים".
ראשית כל, בולטת מאד ההתנצלות המתמשכת של ריה"ל עוד קודם שהוא בא לבאר את טעמי המצוות – וודאי הוא שיש טעמים אלוקיים למצוות, אך מי אני שאוכל לרדת עד לעמקי חקר רצונו של הקב"ה ולמצוא סיבה לדברים נשגבים כאלו? גישה זו צריכה שתהייה נר לרגלינו כאשר אנו באים לבאר את מצוות התורה, ועל אחת כמה וכמה בביאור ענייני טומאה וטהרה, העליונים והנסתרים. אף על פי כן אין זה מונע אותנו מלבקש את טעמי הדברים, בבחינת "הודיעני נא את דרכיך", לחקור את דרכיו של הקב"ה שהוא מורה לנו באמצעות פרטי מצוותיו; ועדיין עלינו לזכור שהטעמים שאנו מברים במצוותיו של הקב"ה אין בהם הבנה של כל רצונו האינסופי, אלא רק בבחינת 'טעם', שאנו טועמים במצווה, "אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מהכרעה"…
ר' יהודה הלוי מגדיר את הטומאה כדבר ממשי, שאף אם אינו מוחש על ידינו, הרי הוא מורגש על ידי אנשים זכים ובעלי שאיפות עליונות. הטומאה, לפי ריה"ל, מקורה בחידלון ובמוות. המת הוא אבי אבות הטומאה, וכל הנטמא בטומאתו (על ידי מגע, משא או אהל) הרי הוא עצמו הופך לאב הטומאה. גם הטמאים האחרים, אף שאינם מוות ממש, הרי הם קשורים למוות ולחידלון החיים. ריה"ל מביא כדוגמא את האיבר המצורע, הדומה למת, ואת טומאת הקרי הנוצרת כאשר הזרע המיועד ליצירת חיים חדשים, נפסד ומאבד את פוטנציאל החיים שבו. הטומאה, אם כן, היא אבדן כוח החיים – ועל כן מי שמודע לכוח החיים שבו יחוש גם את כובד הטומאה ואת הידלדלות הכוחות הנפשיים שמתלווה אליה.
נראה שניתן להוסיף לאור דבריו של ריה"ל ולומר שכך יש להבין גם את טומאת הנידה והזבה – שהרי גם דם טומאת הנידה בא כתוצאה מאובדן הביצית, המיועדת לקבלת הזרע ויצירת התא השלם, שממנו יתפתחו החיים החדשים. בכל ביצית ישנו פוטנציאל של חיים, שאבדנו בא לידי ביטוי בטומאת הנידה.
אך דווקא לאור דברים אלו תמוהה מאד טומאת היולדת הפותחת את פרשתנו: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים – כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא". מדוע היולדת טמאה כנידה? הרי לכאורה בלידה כל פוטנציאל החיים הופיע והתגלה, ואדרבה – יש כאן תגבורת חיים ולא חידלון ומוות! אלא שבמבט נוסף נראה לומר שהתורה מלמדת אותנו כאן התבוננות מחודשת על תקופת ההריון – הלידה היא בוודאי ריבוי מבורך של חיים בעולם, ואכן התינוק אינו טמא בלידתו. אך מבחינת היולדת, דווקא בתקופת ההריון היא נושאת בקרבה חיים חדשים, ואף שלעיתים כוחות הגוף נחלשים מהמעמסה, עוצמות נשמתיות חדשות הולכות ונבראות בתוכה, והיא הופכת להיות המשכן ליצירת החיים, לירידת נשמה חדשה לעולם. בעת הלידה נפרדת היולדת ממעמד מיוחד זה וחוזרת לחיות כאשה וכאם, ועוצמות החיים הנשמתיים שלה פוחתים. ירידת מדרגה זו באה לידי ביטוי בטומאת היולדת, המלמדת אותנו דווקא על מעלתה הנשמתית המיוחדת של תקופת ההריון. ייתכן שניתן עוד לומר, שטומאתה של היולדת נקבה ארוכה מזו של היולדת זכר, כיוון שהתינוקת שנשאה ברחמה עתידה להיות גם היא הרה ויולדת, ואם כן פוטנציאל החיים שהאשה נושאת בקרבה בעת הריון הנקבה הוא גדול עוד יותר.
היום, כאשר כולנו טמאים, אין מדובר רק בהלכה אנכרוניסטית שלא רלוונטית למי שלא עולה להר הבית. הטומאה, גם אם איננו חשים בה, היא הידלדלות של כוחות החיים הפנימיים שלנו. ואנו מתפללים שהקב"ה יקיים בנו "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו, כה-כו)

תשס"ו