הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יש צורך בחשיבה מחדש על בית הכלא במערכת הענישה של העולם כולו, שאומצה גם במדינת ישראל על ידי עם ישראל. בית הכלא הוא הנורא במקומות – מדובר בשלילת חירותו של אדם, בעונש שפעמים רבות אינו קשור מהותית לעבירה והוא קיים רק בשל היותו האפשרות היחידה, במקום בו לא פונים אל השיקום כי אם אל הענישה וההרתעה, בנתינת כוח ועוצמה ביד סוהרים כאשר המדרון החלקלק של התעללות קיים, ובעיקר – אין הוא מבסס את אחד היסודות העיקריים, והוא קביעת תשומת הלב העיקרית ליכולת לבנות מחדש את עתידו של הפושע. דומה לעתים כי החברה האנושית אימצה את בית הסוהר בשל העובדה שזה העונש הנוח לה ביותר – להרחיק את הפושע מעיני הבריות, ולהשליך אותו למקום בו יירקב למשך שנים. כך המגע עימו וההיכרות עימו ייחסכו מהחברה הכללית, והיא תוכל להשליך את המשימה על כתפי שרות בתי הסהר, העושה כמיטב יכולתו בשרות הציבורי הזה, אולם ביסודו של דבר משמש גם כפיתרון שנוח מאוד לחברה לעמוד בו.
בפרשת השבוע שלנו ישנה מערכת ענישה אחרת, הנראית במבט ראשון שייכת לעולם אחר ולהיבטים משפילים של המציאות – הלוא הוא עונש המלקות. אנו רגילים לחשוב כי כל עונש גופני הוא מחוץ לתחום, ומעדיפים על פניו את שלילת החרות, אולם הערכה זו אינה בהכרח נכונה, ומחייבת בחינה מחדש. לא זו בלבד, אלא שעיקרו של עונש המלקות אינו הכאב, והתורה כלל אינה מדברת על הכאב הגופני. היא מדברת על "ונקלה אחיך לעיניך" – ולמעשה מלמדת דרך הביטוי הזה שני יסודות מרכזיים. ראשון שבהם הוא הקביעה שעיקר העונש הוא ה"ונקלה", לאמור: הבושה. זהו המחסום המרכזי בפני החטא והשיבה לפשע, והוא הדרך הראויה להתמודד עם עולם הפשע ולא הדרך האכזרית כל כך של בתי סהר. מובן כי יש מצבים שמאבדים בהם את הבושה, ואז אמנם קובעת ההלכה כי "מי שלקה ושנה בית מכניסים אותו לכפה ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת…"( סנהדרין פ"ט,מ"ה). ההלכה אינה עוצמת את עיניה מאובדן הבושה, אולם משתמשת בעונש בית הסהר (השונה מאוד מזה שאנו מכירים היום) כאופציה שנייה ולא כאופציה הראשונה.
היסוד השני, ההפוך בכיוונו, הוא ההדגשה של "ונקלה אחיך", כשהתורה שבעל פה מדגישה "כשלקה – הרי הוא כאחיך" (מכות פ"ג הט"ו). מערכת הענישה התורנית מדגישה את האפשרות לתחילה מחודשת ולשיבה לחברה, והיא מחייבת את החברה להתייחס למי שלקה כאל "אחיו" ולאפשר לו להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה. הדבר משתלב היטב עם חובת ההענקה לעבד עברי משתחרר, ועם עוד מצוות רבות בתורה המחייבות מתן אפשרות להיות חלק אינטגראלי ולא נבדל ונפרד.
האם משמעות פרשת השבוע היא שיש להשיב את עונש המלקות כפי שהוא למערכת הענישה המרכזית של האומה הישראלית? איני חושב שהדבר נכון, הן בשל העובדה שמערכת זו היא מערכת דתית והיא קשורה בהלכות רבות ובעניינים אחרים הקשורים בה, ואין רשות להעניש גופנית ללא סמכות הלכתית, והן משום שיש לבחון האם מערכת מלקות אכן תשיג את מטרתה. ברם, פרשת השבוע מחייבת אותנו לבחון אפשרויות אחרות לדרכי ענישה, שהיסודות הרוחניים שלהם כתובים בפרשת מלקות, וכן בפרשיות אחרות הנוגעות לענישה (כמו מכירת עבד עברי המתרגמת לשפה מודרנית לעונש של עבודות שרות, אולם ארוך ואמיתי). בשעה שפותחים את המחשבה לאור מצוות התורה מוצב ראי לנגד עיני החברה, והיא מגלה כי דברים מובנים מאליהם כמו בית סוהר מחייבים מחשבה מחודשת, ומדינה יהודית צריכה לבחון את מערכת הענישה שלה לאור עקרונות של צלם אלוקים, כבוד הבריות, חובת ביעור הרע, והכרה עמוקה העובדה שמדובר בפושע נורא מחד גיסא ובאחיך מאידך גיסא.
(כי תצא תשסז)
