חירות, חינוך והאחריות לשאת בעול

פרשת בא מתארת את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל: היציאה ממצרים. אך עיון מדוקדק בפרשה מגלה דבר מפתיע: התורה אינה ממהרת אל רגע החירות, אלא מתעכבת דווקא על חינוך. עוד לפני שבני ישראל יוצאים פיזית מן השעבוד, הם מקבלים מערכת של מצוות, זיכרון, גבולות ונורמות. נדמה כי המסר ברור: חירות שאינה מושתתת על חינוך ועל אחריות היא אינה חירות, אלא סכנה. היציאה ממצרים איננה מרד פראי. היא מתרחשת בלילה אחד, אך לאחר הכנה ארוכה: סדר, משמעת, חוקים ותודעה. זהו הבדל יסודי בין חירות לבין אנרכיה – הבדל שהתורה מקפידה עליו, אך השיח הציבורי בן זמננו נוטה לטשטש.

במרכז הפרשה ניצב הציווי: "והגדת לבנך ביום ההוא". החירות איננה עוברת בירושה אוטומטית; היא דורשת תיווך חינוכי מתמשך. הזיכרון הלאומי אינו נועד להלהיב, אלא לעצב זהות מוסרית. התורה אינה מסתפקת בסיפור הנס, אלא מדגישה שוב ושוב את האחריות: "בעבור זה עשה ה' לי" – לא להם, לא לאחרים, אלא לי, כאן ועכשיו. זהו חינוך שאיננו מבוסס על סיסמאות, אלא על הפנמה. חינוך שאיננו מטפח דימוי עצמי של קורבן נצחי או של צדיק פטור מאחריות, אלא של אדם חופשי שנדרש לשאת בעול.

מכאן יש לעבור בזהירות, אך גם ביושר, למציאות הקשה של ימינו. מותם של שני נערים חרדים בהפגנות נגד גיוס איננו מקרה מנותק. זהו תוצר של חינוך. לא חינוך פורמלי בהכרח, אלא חינוך תודעתי, רגשי וערכי, שנבנה לאורך שנים.

כאשר ילדים ונערים גדלים על מסרים שלפיהם "המדינה והצבא הם אויבי התורה", כאשר הם שומעים שוב ושוב ש"על לימוד תורה צריך למסור את הנפש", וכאשר סיסמאות כמו "נמות ולא נתגייס" נאמרות בלי הסתייגות – אין פלא שהגבול בין מטאפורה למציאות קורס. עבור נער אידיאליסט, צייתן, חדור אמונה – הדברים אינם נאמרים כמשל. פרשת בא מציעה מודל אחר לחלוטין: יציאה מאורגנת, אחראית, משפחתית, שבה אין הקרבת ילדים על מזבח רעיונות. התורה אינה מקדשת מוות, אלא חיים. היא אינה מחנכת לאיבה, אלא לערבות.

כאן נוגע הדיון בשאלה רחבה וכואבת: לאן הלך החינוך הדתי ציוני והחרדי לאומי בעשורים האחרונים? נדמה כי הדגש עבר יותר ויותר אל החיצוניות: לבוש, סמלים, הקפדות, ועמדות זהות נוקשות – ופחות אל מידות, מוסר, יושר ואחריות אזרחית. פרשת בא כמעט שאינה עוסקת בפולחן חיצוני. היא עוסקת בבית, במשפחה, בזיכרון, וביכולת לומר לילד: אתה חלק מסיפור גדול, ולכן אתה גם חלק מהאחריות.

אין בפרשה הצדקה לחינוך לבטלה, להתנערות מעבודה, או לפטור גורף מנשיאה בעול הביטחוני והאזרחי. הטענה ש"תורתו אומנותו" מצדיקה הימנעות מוחלטת משירות, תוך הישענות על סמכות רבנית בנושאים שאינם הלכה – ביטחון, כלכלה, מדיניות – אינה עומדת לא במבחן היושר ולא במבחן המסורת. גם גדולי ישראל לדורותיהם הכירו בכך שבמציאות של ריבונות, תלמידי חכמים אינם פטורים מהשתתפות בהגנה על הכלל.

השימוש הרווח בדברי החת"ם סופר – "חדש מן התורה אסור" – הפך לסיסמה שמקדשת קיפאון. אלא שהחת"ם סופר אמר את דבריו בהקשר מצומצם מאוד, ולא כהתנגדות גורפת לכל שינוי. יתרה מזו: הוא עצמו הבחין בין מציאות גלותית, שבה תלמידי חכמים פטורים משמירה, לבין מציאות של אחריות ציבורית.

פרשת בא עוסקת ברגע המעבר מגלות לריבונות. היא מלמדת ששיח גלותי אינו יכול להמשיך לשלוט בתודעה של עם חופשי בארצו. חינוך שממשיך לדבר בשפת הגלות בתוך מדינה ריבונית – מחנך לניתוק, לא לחירות.

בהקשר זה, חוק הגיוס הנוכחי אינו רק סוגיה פוליטית או משפטית, אלא כישלון חינוכי. הוא משדר לדור הצעיר מסר מסוכן: אפשר ליהנות מפירות הריבונות בלי לשאת במחירה. זהו ויתור אידיאולוגי שמערער את יסודות המחנה הלאומי ופוגע בביטחון המדינה.

פרשת בא מלמדת שחירות דורשת אומץ – לא להימנע מקונפליקט, אלא לשאת בו באחריות. חינוך לפשרות פחדניות איננו חינוך לשלום, אלא חינוך לבריחה.הפרשה מזמינה אותנו לשאול שאלה אחת, פשוטה וקשה: איזה חינוך אנחנו נותנים בשם החירות? האם חינוך שמלהיב, מקצין ומסכן – או חינוך שמעמיק, מגביל ומגן על החיים?

התורה בוחרת באפשרות השנייה. היא מלמדת שחירות אמיתית אינה נמדדת בעוצמת הסיסמה, אלא בעומק האחריות. מילים מחנכות. סיסמאות – עלולות להרוג. והשאלה איננה רק במה אנו מאמינים, אלא על מה אנו מוכנים לקחת אחריות – למען ילדינו ולמען עתידנו.