הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםפרשת בא מסמנת מפנה דרמטי בספר שמות. עד כה, עסקנו בסיפור: שיעבוד, לידת משה, המאבק מול פרעה ומכות מצרים. אך בפרק י"ב, רגע לפני היציאה הגדולה, הסיפור עוצר וההלכה נכנסת לתמונה. לראשונה, התורה אינה מסתפקת בתיאור ההווה, אלא מעניקה חוקים שנועדו לעצב את העתיד ואת הנצח.
אך המעבר הזה בין הסיפור לחוק חושף בפנינו תופעה מרתקת המתרחשת במשולש שבין הקב"ה, משה ועם ישראל. אם נקרא בקפדנות את הפסוקים, נגלה פער של ממש בין מה שה' אומר למשה, לבין מה שמשה בוחר לומר לעם ישראל. הפער הזה אינו מקרי; הוא טומן בחובו שיעור עמוק במנהיגות ובנפש האדם.
הציווי האלוקי: סעודת הניצחון
כשהקב"ה פונה למשה ולאהרון, הוא מציג בפניהם תוכנית פעולה ברורה והרואית. הדגש האלוקי הוא על "סעודת החירות". הציווי עוסק בשה עצמו, בלקיחתו בעשור לחודש, ובאופן אכילתו: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ – מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". המסר האלוקי ברור: זהו הלילה האחרון שלכם כעבדים. אתם אוכלים בחיפזון, על מזוודות, מוכנים לזינוק. זוהי קריאה לאקטיביות, לזקיפות קומה. זוהי תמונת ניצחון של עם שיוצא ביד רמה.
המסר של משה: התכנסות והגנה
אך כשאנו עוברים לפסוקים המתארים את דברי משה אל זקני ישראל, אנו מקבלים תמונה שונה לחלוטין. משה משמיט כמעט לחלוטין את הוראות אכילת הפסח. הוא לא מדבר על "סעודת חירות", לא על נעליים ברגליים, לא על מקל ביד ואפילו לא על החיפזון. במקום זאת, משה מתמקד בדם ובעבודות הדם, שאמורות לגונן על העם מפני המכה שמשתוללת בחוץ. הוא מוסיף פרטים שלא נזכרו בציווי המקורי: "אגודת אזוב", "הדם אשר בסף".
המסר של משה לעם הוא לא "צאו לחירות", אלא "התגוננו מהמוות". הוא מצווה עליהם: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (ציווי שלא הופיע בדבר ה' המקורי שהתגלה למשה). בעוד הקב"ה מצייר תמונה של יציאה ופריצה, משה מצייר תמונה של הסתגרות והישרדות. הנרטיב האלוקי הוא של שחרור; הנרטיב של משה הוא של הגנה מפני ה"משחית".
טראומת המנהיג הצעיר
מה עומד מאחורי השינוי היסודי הזה? האם משה "מצנזר" את דבר ה'? התשובה טמונה בהבנת נפשו של משה ובהיכרותו העמוקה עם עמו. משה יודע משהו שאולי נסתר מעין בלהט הרגע האלוקי: הוא יודע שהעם הזה הוא עדיין עם של עבדים. משה זוכר היטב את ניסיון המנהיגות הראשון שלו, שנים רבות קודם לכן. כשהוא יצא אל אחיו וניסה להושיע אותם מיד המצרי המכה, הוא לא זכה לחיבוק או להכרת תודה. להפך, הוא נתקל באחים ניצים שהטיחו בו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?". משה הצעיר למד בדרך הקשה שעם ישראל, במצבו השפוף, חושש מיוזמה. הוא חושש מאחריות. הוא עדיין לא בשל לשאת על גבו את בשורת החרות במלוא הופעתה.
כעת, כשהוא שב להנהיג אותם בשלב הרבה יותר בשל ובוגר בחייו, משה מבין שלדבר איתם על "חירות", "יד רמה" ו"יציאה בחיפזון" עלול להיות צעד אחד רחוק מדי. בשורת החירות המוחלטת עשויה לעורר בהם שיתוק וחרדה במקום התלהבות.
לכן, משה עושה מעשה של מנהיגות גדולה: הוא מתרגם את האידיאל האלוקי לשפה האנושית האפשרית. הוא לוקח את אור החירות המסנוור ומעמעם אותו מעט, כדי שהעם יוכל לשאת אותו. הוא מבין שברגע הקריטי הזה, כדי להוציא את העם ממצרים, עליו לדבר איתם בשפה של הגנה ("הדם על המשקוף") ולא בשפה של מהפכה. הוא נותן להם משימה שהם מסוגלים לעמוד בה – להסתגר בבית ולהיות מוגנים – כשלב הכרחי בדרך לגאולה.
בסופו של דבר, כאשר העם יצא לחירותו הוא יעשה זאת בגלל שפרעה עצמו שילח אותם מארצו: "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה".
משה מלמד אותנו שחזון גדול אינו מספיק. מנהיג אמת צריך לדעת לא רק מהו היעד, אלא גם היכן נמצאים האנשים שלו, ולהיות מסוגל לבנות להם את הגשר – גם אם הגשר הזה נראה בתחילה צנוע ומהוסס יותר מהחזון המקורי. רק כך, מתוך הביטחון בתוך הבית פנימה, ניתן בסופו של דבר לפתוח את הדלת ולצאת אל המרחב הפתוח של הגאולה.
