מטוטלת האופנות

רוב ילדינו נולדו בשנות ה-90. הוראות ההפעלה דאז היו כדלקמן: להיות סמכותיים, לצרף אותם למעגל המשפחתי ולא להתייחס לגחמות, לניג'וסים או לכל התנהגות שרצינו להכחיד.

דור אחד הלאה, המשקולת נעה לכיוון השני: הורי אלפא חייבים למלא את כל צורכי הילדים, להתייחס לכל ציוץ ברצינות תהומית, לתת מקום לבכי בלי לקטוע, וכן הלאה.

מן הסתם לא דייקתי בכל הפרטים, אבל האמת היא שזה לא משנה. המיקוד מבחינתי הוא בתנועה של מה שבמחקר שלי מ-2011 כונה "אופנות" בגידול ילדים. בזמנו בחנתי ספרי הדרכה להורים על פני שבעה עשורים, החל מספרו הנודע של ד"ר ספוק שהתפרסם שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה, ועד תחילת המילניום.

התמונה שהצטיירה הצביעה על תנודתיות שניתן לתאר כגלים או תנועת מטוטלת: ילדים שנולדו אחרי זוועות המלחמה, נתקלו בהתפעלות מעצם הישרדותם. הורים (אימהות) מאותן שנים נדרשו להעמיד את הילדים במרכז בגישה מתירנית וסלחנית. כשתוצרי התקופה (הִיפִּים מבולגנים) גדלו והפכו להורים בעצמם, המשקולת נעה לכיוון השני. הדרישה הפעם הייתה להציב גבולות, להשליט סדר ומשמעת, וחוזר חלילה.

לאורך השנים כיכבו תיאוריות שונות שהכתיבו להורים איך נכון לגדל ולחנך את הדור הבא. הגישה הביהביוריסטית, תיאוריית ההיקשרות, תפיסות התפתחותיות דינמיות, ילדי מפתח או הורי הליקופטר. כך או אחרת, על אף ההבדלים התהומיים בין הגישות, אחת ממסקנות המחקר שעדיין רלוונטיות לימינו היא שהמכנה המשותף לכולן הוא היותן לא יותר מאופנה (חולפת).

בפועל מה שחשוב, מה שמחזיק מעמד לאורך שנים לטוב ולמוטב, הוא הקשר ההדדי בין הורים וילדים.  קשר כזה תמיד יהיה מבוסס על סך הבחירות שלנו כהורים (וכילדים), על הדימוי העצמי ועל האישיות שפיתחנו. יכול להיות נפלא או חלילה קטסטרופה.

אישית אני מאמינה בכל ליבי שבין אם הערכים שלנו תואמים במלואם לאלה של ילדינו ובין אם לאו, הקשר הוא מה שחשוב. בכלל לא משנה באיזו גישה חינוכית דגלנו.

לצורך הדוגמה נחשוב על מצב שבו ילד/ה שלנו נתפסו בנסיבות שאינן מתאימות להשקפת עולמנו. מה תהיה התגובה המיידית? האם ישתדלו להסתיר מאיתנו את מה שקרה? האם יחשבו "אוי, רק שאבא-אמא לא יידעו! כי מי יודע איך יגיבו ומה יהיו ההשלכות?" או אולי "דבר ראשון ארצה ליידע את אבא-אמא, כי הם בטוח יהיו לטובתי".

אני כאמא תמיד אשאף להיות מהסוג השני.