דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג""כאב הקנאה שלי קיבל מזור מסוים כשקראתי פעם תיאוריה מאירת עיניים, שלפיה אדם נוטה לקנא דווקא במישהו שנמצא איתו, לכאורה, 'באותה המשבצת'", כתבה זוהרה, חברת פייסבוק שלי. בעקבות דבריה, החלטתי לתת במה לרגש הנכלולי שיודע להשבית אותנו או לפחות להעיב לנו על מצב הרוח.
ובכן אני קנאית ותיקה ומנוסה. בילדות, בגיל ההתבגרות, בתקופת השירות, בלימודים, בהורות המוקדמת, בקריירה או בכל שלב ומצב בחיים – תמיד היה ויש מה ועם מי להשוות. לזולת יש משהו שאני רוצה שיהיה גם לי.
מאחר שהמפורסמת ביותר היא קנאת סופרים, ומאחר שנושא זה מעסיק אותי בשנים האחרונות, אקח אותה כדוגמה: מישהו כתב ספר שהפך מייד לרב-מכר ואני, עם כל המודעות והעבודה על המידות שלי, מוצאת את עצמי מתבוססת בקנאה ירוקה, מכוערת ומביכה. זאת כמובן רק דוגמה אחת, נדמה לי שהעיקרון זהה בכל המקרים.
מה עושים?
הפעם הסכמתי ליישם את מה שמלך, האיש שאיתי, מלמד בסדנאות שלו. במקום להתכווץ ולהרגיש אשְמה או נחיתות על קטנותי ואפסותי, הנחתי את הקנאה על שולחן הניתוחים ובחנתי את תוכנה. בין השוואות מדכדכות ופנטזיות על מציאות אידיאלית, מצאתי ערכים וצרכים קיומיים. תשומת לב, הערכה, הכרה, אהבה, שייכות. אלה הדברים שחשובים לי באמת, להם אני זקוקה ושואפת. הקנאה רק מצביעה לי עליהם. או כפי שאומר מלך – הרצון לקבל את מה שיש לאחר, הוא לא יותר מאסטרטגיה שנועדה למלא צורך.
הסיפור אם כן לאו דווקא שלילי ומכווץ. הקנאה היא קטליזטור או מעין מצפן. היא מצביעה על מה שחשוב לי, על הערכים והאמונות שמרכיבים את השמחה הפנימית. אם נציב את הקנאה אל מול השמחה, נמצא שאלה שני קטבים המתקשרים ביניהם באמצעות רשימת רצונות. בפעם הבאה שאקנא, אעצור לרגע, אתבונן בתכולת הרגש, לא אנזוף בעצמי על הרדידות. אשאל איזה צורך שלי ייענה אם יהיה לי את מה שיש למי שקינאתי בהם. עוד אשאל את עצמי באילו דרכים אחרות אוכל למלא את הצורך הספציפי. מעל לכל, זיהוי הערך או הצורך יעזור לי למנף את הקנאה לכדי עשייה. לא אתמרמר על כך שלאחֵר יש ולי אין, אפעל על מנת להשיג בדרכי הייחודית את מה שחסר לי.
אני די משוכנעת שמיקוד במה שאני זקוקה לו (ולא במה שיש לאחר) יְפנה בנפש מקום לשמחה.
