דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"כשמכתב הדחייה נחת אצלי במייל התכווצתי, עצמתי עיניים בחוזקה ובחוסר אונים. קראתי שוב ושוב את המלים הפוצעות, נתתי לצער להציף אותי ולחלחל אל התודעה. חצי שנה של המתנה באה אל קיצה. מה עכשיו?
בואו נתעכב לרגע על רגש, שבעיניי הוא מורכב ולא מספיק מדובר: אכזבה. באופן די פרדוקסלי, אכזבה קשורה ונובעת מתקוות וציפיות. פרדוקסלי כי היא נתפסת כרגש שלילי. לפעמים נראה שסירוב או תוצאה לא רצויה הם סוף העולם, שאף פעם לא נשיג את מה שרצינו כי לא תהיה עוד הזדמנות כזאת. מקום עבודה נחשק, דייט או תגובה פושרת על מאמץ, שבעינינו ראוי לשבח ולא זוכה להערכה מספקת. סליחה על ה"רוחניקיות", אבל נדמה לי שבכל זאת יש משהו באמירה ש"הכל לטובה". נכון שיש מי שנסחפים עם הרגש המפתיע, נותנים לו לנהל אותם עד לכדי הגעה לכעס על ש"התוכניות" שלהם לא התגשמו.
אבל בזהירות הראויה אומר שאפשר גם למנף. כמו (כמעט) כל קושי או מכשול, אפשר (ולטעמי רצוי) להתייחס אליו כאל אתגר. מה נבחר, ואיך נתמודד עם אותו מרחק בין מה שרצינו למה שקיבלנו.
כמובן שאפשר לבחור באופציה (הקלה מדי) לוותר על מה שייחלנו לו, לתת לאכזבה להתגורר בנו בשקט מנומס שעלול להתפרץ מדי פעם בשעת משבר וכעס או להגיח בדמותם של רחמים עצמיים. אפשרות אחרת היא למנף את אנרגיית האכזבה לכדי עשייה, יצירה ומחשבה בונה מציאות. לתת לעצמנו להתאבל על מה שרצינו ולא קיבלנו,
אבל אז להתעשת, להתבונן במה שיש, מהם הכלים שעומדים לרשותנו למרות מה שאין. אם לחזור לדוגמה שאיתה פתחתי, אחרי שתוכן המייל שקע בי קצת, הבנתי שעצם הגשת המועמדות העידה על ציפייה שהייתה לי, שהרי יש לי לפחות חלק מהתכונות הנדרשות לתפקיד.
מאחר שאני נוטה לאסוציאטיביות, עולה בדעתי שגם הפער בין הציפיות, התקוות, החלומות והדרישות שיש להורים רבים מילדיהם, לבין הבחירות של הילדים בפועל הוא כר פורה לצמיחתה של אכזבה. ואולי האתגר אינו להימנע מאכזבה, אלא ללמוד לשהות בה מבלי להיסגר. להודות בכאב מבלי לאטום את הלב.
להסכים להתאכזב, לזקק מתוך הציפיות את הערכים הגולמיים שלנו, לבחון היטב את מה שבאמת חשוב לנו, ומתוך כך להתבונן שוב ביקרים לנו ולחפש בהם את מה שהסתירה האכזבה.
