דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"שתיים מכלותיי האהובות ילדו בהפרש של שלושה ימים זו מזו. מעבר לשמחה על הצטרפות שתי נכדות חדשות לשבט, עלו בי הרהורים בעלי אופי סוציולוגי. בעוד בישראל אנחנו חווים פריחה דמוגרפית, מדינות ה-OECD העשירות נאבקות בירידה תלולה בשיעורי הילודה, תופעה המכונה "חורף דמוגרפי". כלכלות משגשגת, כגון ביפן וברחבי אירופה, אינן מצליחות לשכנע זוגות צעירים להביא לעולם יותר מילד-שניים, לעיתים אף פחות. התוצאה: יותר קשישים, פחות ילדים, עתיד שמצטמצם לנגד עיניהם.
נזכרתי בניסוי המכונה "יוניברס 25" של החוקר ג'ון קלהון: עכברים שגודלו בתנאים פיזיים אופטימליים התרבו עד לכדי צפיפות. אף שלא חסרו משאבים, העכברים החלו למות כתוצאה ממחסור באתגרים כגון מציאת מזון ומחסה. הניסוי המחיש כיצד עודף נוחות וחוסר משמעות מביאים לכדי כליה.
מדינת ישראל, על כל גווניה, חורגת מהתבנית הזו באופן מעורר השתאות. שיעור הפריון – כ-3 ילדים לאישה בממוצע – הוא הגבוה בעולם המפותח. התנאים והמשאבים בישראל אינם אופטימליים. מה מסביר את הריבוי הטבעי הגבוה והאם הוא יוביל לקריסה?
אני בוחרת לדבוק בגרסה לפיה תרבות החיים והאמונה נובעות דווקא מיהדותה של ישראל. קשה להוכיח, אבל נדמה לי שיש קשר למיקום שלנו ולמי שאנחנו. סליחה על הנימה הרומנטית, ואולי נראה שמעבר לאידיאליזציה אני מתעלמת מן האתגרים והביקורת. כמובן שצריך לחשב, לתכנן, לתקצב. אבל ברחוב הישראלי באשר הוא, יש אווירה של חיים, של רעש טוב, של עגלות מלאות.
לא די בתנאים פיזיים משופרים כדי לקיים חברה בריאה. אם אני קוראת נכון את המפה, עדרי הילדים הממלאים את הארץ, דתיים וחילוניים, מעידים יותר מכל על אמונה, על אופטימיות, על המשמעות של יהודים החיים בארץ ישראל. מבט ממעוף הציפור, המטשטש את הניואנסים המגזריים, מצביע על חברה משגשגת, אורגניזם צומח שאינו תולה את אושרו במוצרי צריכה, באינדיבידואליזם קיצוני המתחשב רק ברווחת הפרט ומקדש את הנוחות האישית. די לשים לב לשחקנים, לזמרים ולמיני-כוכבים תרבותיים בישראל: רובם אנשי משפחה! באירופה למשל, מעדיפים את הקידום האישי.
ארשה לעצמי מעט פאתוס, למה לא? עלינו להביט בילדינו באשר הם (כן, גם על אלה המדאיגים, אלה שיצאו בשאלה, שחזרו בתשובה, שגידלו רסטות או לא השלימו בחינות בגרות) ולהבין שהם-הם הבשורה הגדולה לעולם.
