לא רק דתל"שים

את בר המצווה של בננו הצעיר חגגנו בצמצום שכפתה עלינו תקופת הקורונה. בסעודת השבת ניגש אלינו בעל הבית, ועל פניו חיוך של מי שמכיר הרבה מאוד אבל  כזה הוא עוד לא ראה. סביב השולחן ישבו שלוש בנותינו ומשפחותיהן – שלושתן נשואות ללא כיסוי ראש, וחמשת הבנים – בזמנו לשלושה מהם היו פאות ארוכות. 'בלי עין הרע, איזה יפים! תראו, כאילו קיבצו לשולחן אחד נציג מכל זרם', אמר האיש בנימה שהסגירה איזו התפעלות ממשהו שלא פעם נאמר לי מפורשות: איזו קבלה. חייכתי, נשמתי עמוק, עצמתי עיניים, חרטתי לי את התמונה הזאת על לוח הלב, לקחתי את דבריו כפשוטם: איזה יפים הם! בלי עין הרע.

"אני רוצה לספר על מה שקורה אצלי בבית", כתבה לי קוראת אחת, "מעט מאוד אני שומעת על ילד ממשפחה דתית לאומית טיפוסית שמתחרד […] בן בכור מוכשר וחכם […] הציפיות שלנו כהורים היו שיהיה אקדמאי מוצלח בכל מקצוע שרק יבחר […] כל החיים חינכנו לתורה עם דרך ארץ, עבודה ופרנסה בכוחות עצמך […] יחד עם לימוד תורה. מבחינת האבא נפל עליו עולמו […] [הבן] 'מבוזבז'".

המייל הזה חשוב בעיקר משום שהכותבת מעלה סוגיה שנראית לה שונה באופן מהותי. לא ילד שעוזב את הדרך, אלא מקצין אותה. הרעיון לכתוב את הטור נבע מהרצון להתייחס לנקודה שנוגעת להרבה בתים בישראל, קרי ילדים שאינם הולכים בדרך ההורים. מודה שלא שיערתי עד כמה הדברים אכן רלוונטיים.

מדי שבוע מגיעים למייל שלי מכתבים, שלהגיד עליהם "מרגשים" יציב אותם באור בנאלי מדי. אלה עניינים עמוקים הנוגעים בציפור נפשם של הכותבים. אם למשוך קו מקשר בין הפניות השונות, אני מוצאת שמשותפים להם החרדה, האכזבה והצער על בחירות חלופיות של הילדים מהדרך שבה גידלו אותם. בן להורים דתיים לאומיים שהופך לחרדי, הוא במידה רבה כמו בן להורים דתיים שעוזב את הדת – מערער על עצם הקשר, קוטע את רצף החינוך.

ברור לי שכולנו רוצים שיהיה לילדים טוב, אבל לטוב יש גוונים רבים. אין לנו שליטה על הבחירות שלהם, יש לנו שליטה על התגובה שלנו לבחירות שלהם. החלום של ההורים האלה הוא חלום בלהות של ההורים ההם.

באותה שבת בר מצווה משהו השתנה בי לנצח. למדתי להתבונן בילדים, לראות כמה הם יפים. לקבל אותם.