כאסח צריך להיענות בכאסח
כמה עשרות פורעים מהפלג הקיצוני פוצצו כנס של אבות לחרדים בחטיבת החשמונאים שנערך בבני ברק לפני כשבועיים. חמומי המוח האלה ניסו להיכנס לאולם בו נערך הכנס, התיזו מים וצעקו. בקיצור, הם חוללו מהומה שבמהלכה גם נפצעו קל שלושה לוחמים. מפקד חטיבת החשמונאים, אל"מ אבינועם אמונה, השתתף בכנס, שוחח עם האבות הגאים, ולבסוף חיילים נאלצו לסוכך עליו מפני הפורעים שעה שהוצא מהמקום.
באמת אין דרך למנוע את האלימות הזו כלפי משתתפי הכנס? אני יכול להבין שזה לא נראה טוב ברחוב החרדי, בטח כשנושא הגיוס מטריף אותו, שחיילים יפנו את הפורעים האלה תוך שימוש בכוח, כנדרש. אבל בשביל מה יש משטרה? הפורעים המשועממים האלה לא מבינים כשמדברים איתם בטוב. הגיע הזמן לדבר איתם בשפה שהם מכירים (מישהו מכיר את המושג 'משילות'?). מה חושבים בצבא, שהתפרעויות כמו אלה מזה, והחידלון של המוסדות לשים להן סוף מזה, מביאים לצעירים חרדים בגיל גיוס חשק לעלות על מדים? לא בטוח.
זה יפה שהרמטכ״ל שוחח עם מפקד חטיבת החשמונאים והביע את תמיכתו במפקדי חטיבת החשמונאים ובלוחמיה. הרמטכ״ל גם הבהיר כי אלימות כלפי מפקדי וחיילי צה״ל היא חציית קו אדום, ואין לה מקום בחברה הישראלית. לטעמי, אם אין לה מקום דרושות פעולות שלא יהיה להן מקום. לא די בדיבורים.
ובכל מקרה, בעיניים שלי, טוב שהכנס הזה של חטיבת החשמונאים החרדית נערך בבני ברק, ואסור שאלימות הפלג הקיצוני תרתיע לא את הצבא, שימשיך לקיים כנסים כאלה דווקא בריכוזי חרדים, ולא את השוקלים להתגייס. סביר שחלקם רואים את האלימות הזו כדבר מכוער, מזיק ומיותר, ואולי זה יסייע להם לקבל את ההחלטה: 'הנני'. מה שנקרא, מעז יצא מתוק.
וחצי הכוס המלאה: אני לא יודע כמה צעירים חרדים התגייסו לצה"ל, ואחר כך נכנסו למעגל העבודה במשק הישראלי בזכות מפעליו של הרב דוד לייבל החרדי. עשרות, מאות, אבל לא המספר קובע.
הרב לייבל הוא ראש ישיבה, דמות יוצאת דופן במגזר החרדי, לא רק בגלל גישתו המיוחדת והייחודית, אלא גם בגלל האומץ לב שהוא מפגין בהחלטותיו ובהדרכותיו לתלמידיו. זו הסיבה שנאלץ היה לעבור דירה, בגלל הטרדות של 'חרדים' קיצוניים.
בעיניים שלי, לרב דוד לייבל מגיע, ובזכות, את פרס ישראל. לא יודע לאיזו קטגוריה לשייך. לאומץ ציבורי, לחשיבה מקורית תורמת לחברה – לא חשוב. קראו כיצד הגיב הרב לייבל לקבוצת חרדים קיצוניים שבאו לפוצץ כינוס שערכה חטיבת החשמונאים החרדית בבני ברק:
"הלילה התנפלו פורעים על חיילים מבני קהילתנו ועל אבותיהם. הכום ופצעום. אלו אינם קנאים ואינם חרדים. אלו בריונים שמחללים את השם ברבים. ועליהם נאמר (יומא פו ע"א): 'מי שיש חילול השם בידו, אין לו כוח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין למרק'. על כל החרד לדבר ה' לסור מעל אוהלי הרשעים האלה, שאין להם חלק בתורה ולא חלק בנו. הם מתעטפים בטלית של קנאות, אך לאמיתו של דבר אין להם בחייהם אלא הרס וחורבן, ועולם התורה לא יישמר באגרופיהם אלא בהוספת טוב ובנייה. אני מחזק את ידי החיילים ומברכם: 'חזקו ויאמץ לבבכם'. ובעז"ה יתקיים בכם 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבין… עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
"לרב לייבל מגיע, ובזכות, את פרס ישראל. לא יודע לאיזו קטגוריה לשייך – אולי לאומץ ציבורי או לחשיבה מקורית התורמת לחברה"
לא הכל למכירה
תגידו סייעתא דשמיא, תגידו ניהול כלכלי נכון של אוצר המדינה בידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (באמצעות אנשי המשרד, כמובן), כמובן בעידודו של רה"מ נתניהו, תגידו ותאמינו שזה שילוב של השניים או כל סיבה אחרת – העובדה היא שמצבה הכלכלי של מדינת ישראל טוב מאוד, יחסית להרבה מדינות, בטח יחסית לחששות שהיו עם התמשכות הלחימה, עלותה והשלכותיה על המשק. נכון, יש עוד לא מעט אתגרים, נכון, הביטחון עוד ישאב כמויות אדירות של שקלים ודולרים, אבל בשורה התחתונה, יש יותר אורות מצללים, ב"ה. ולנוכח האתגרים העצומים שהמלחמה הארוכה שעברנו (ועדיין עוברים) הציבה לנו, זה לא מובן מאליו.
ביטוי לשלושת רבעי הכוס המלאה אפשר לראות בהנפקת אג"ח מדינה שהנפיק בנק ישראל לפני כשבועיים בשווקי העולם. על היצע של 6 מיליארד דולר, הוזרמו ביקושים של 36 מיליארד דולר (!!!), והמכרז נסגר ברמות כמעט זהות לאלה של לפני מלחמת 'חרבות ברזל', וכל זה כשכולם יודעים שהיונה עוד לא הגיעה למזה"ת עם עלה של זית בפיה.
ללא ספק, זו הבעת אמון של גופים מובילים בעולם בכלכלת מדינת ישראל. בין הרוכשים – קרנות מהמפרץ הפרסי שהשקיעו מאות מיליוני דולר. כשמדובר בכסף הם תמיד מגיעים מוכנים, ועפ"י דיווח ב'דה מרקר', במהלך מצגת שהעביר החשב הכללי של האוצר, קטע אותו בכיר מהמפרץ: "אנחנו יודעים הכל. עשינו את הבדיקות שלנו. שריין לנו את הסכום הזה בגיוס" – ונקב בסכום של מאות מיליוני דולרים. כסף, הרי לא חסר למדינות המפרץ. אם הם עשו בדיקה כלכלית מקיפה על ישראל, סביר שזו לא תהיה ההשקעה האחרונה שלהן כאן. טוב, אבל אליה וקוץ בה.
מכירים את "עם האוכל בא התיאבון"? הגיוני לחשוש שבתוכנית הרכש של אותן מדינות מפרץ הפרסי בישראל גם חברות נדל"ן ועסקים עם נגיעות אסטרטגיות חשובות לביטחון ישראל ולכלכלתה. נקווה שמי שאמון על שמירת האינטרסים הבסיסיים של המדינה, יעמוד על המשמר גם בנושא זה.
כזכור, אך לא מזמן השקיעה סין סכומים לא מבוטלים בכמה חברות ישראליות, כולל שליטה בחלק מנמל חיפה. לאחר מעשה, היו שתהו אם זה היה נבון לאפשר לסינים אחיזה בנכסים אסטרטגיים, ובעקבות זאת מנעו המשך רכישות שעם הזמן עשויות להתברר כבעייתיות, כשמדובר ברוכש סיני. לא בטוח שמדינות המפרץ שונות בהרבה לעניין זה.
אלה תולדות יצחק. יוסף
גם אם אני מתעב את הפגנות הפלג הקיצוני נגד הגיוס, ואני בעד שהמשטרה תנהג בהם כמידת 'מידה כנגד מידה' (שאלה: מישהו שמפגין וחוסם כבישים על נושא 'ראוי', האם מגיע לו יחס שונה?).
ובכל זאת, למראה צילומו של הנער יוסף אייזנטל, שנהרג מהאוטובוס באותה הפגנת חרדים בירושלים, ליבי נכמר. אחרי השבעה, כששמעתי את אביו מתבטא בריאיון בגל"צ ש"אני מעדיף שבני יוסף ימות בדרך שבה הוא מת, בהפגנה נגד הגיוס, מאשר שילך לצבא", רתחתי מזעם, ריחמתי על הבן ז"ל שזה אבא שלו. וכשנרגעתי שבתי להבנתי הקודמת, שהם ואנחנו לא אחים ולא בני דודים. תהום עמוקה מיני ים פעורה בינינו, וכל הדיבורים על 'ערבות הדדית' הם גיבובי מילים. פרקתי.
משה נחמני, היסטוריון מעולה מאנ"ש, עשה עבודה קצת יותר רצינית ממני, שהסתפקתי ב'להוציא'. נחמני העלה פוסט שבו הביא קצת משורשי אותה משפחת הנער. עפ"י נחמני זה הולך ככה:
"יצחק אייזנטל נולד למשפחה חרדית של חסידי גור, והתגייס מרצונו לשורות המחתרת, למען תקומת מדינת ישראל. הוא סיכן את נפשו והיה מוכן למות בעד העם והארץ. בתקופת שירותו באצ"ל הוא היה אחראי על גיוס והדרכה של בני הישיבות החרדיות. במלחמת השחרור לחם בגדוד 89 במסגרת חטיבה 8 תחת פיקודו של יצחק שדה".
וכה מוסיף משה נחמני בפוסט שהעלה: "בחלומותיו השחורים ביותר, לא דמיין הלוחם הגיבור יצחק אייזנטל שיבוא יום ונינו, יוסף אייזנטל, ימות במלחמה נגד הגיוס לצה"ל. יוסף, עלם החמודות, נפל קורבן במלחמה מיותרת. הוא כבר לא יזכה להתגייס לצה"ל, וגם לא יזכה ללמוד תורה בישיבה גדולה. אין לתאר את גודל השבר והכאב של משפחתו בימים אלו.
"אביו, שמואל, ראה לנכון לומר בראיון לגלי צה"ל את הדברים הבאים: 'אני מעדיף שבני יוסף ימות בדרך שבה הוא מת, בהפגנה נגד הגיוס, מאשר שילך לצבא'. אין לדון אב שכול בשעת צערו, אך חובה להתעמת עם ההשקפה שהוא מבטא, המייצגת רבים בציבור החרדי הקיצוני. זוהי תפיסה המעוותת את המוסר, את ההיגיון הישר ואת התורה. דמיינו כיצד היה מגיב יצחק אייזנטל לו שמע את דברי נכדו – 'עדיף שהילד ימות בדריסה, מאשר שילך לצבא'. הסבא הגיבור, שהתגייס מרצונו ללחימה למען העם והארץ, פוגש עתה בשמיים את נינו הצעיר, שנדרס למוות כדי שלא להתגייס. תראו לאיזה מצב הזוי וקשה הגענו… איך נפלו גיבורים!"
ההר הוליד בקושי עכברון
כעשר שנים התנהל משפטו של רונאל פישר שהואשם בעבירות של ניסיון לתיווך שוחד, שיבוש מהלכי משפט ושיבוש מהלכי חקירה. בשבוע שעבר נגזר דינו: 9 חודשי עבודות שירות. 'זיל הזול' ביחס לחשדות, בטח לאחר צפייה בסרטונים שהודלפו במכוון לרשת על פגישותיו עם קצין המודיעין לשעבר רפ"ק ערן מלכה, ופרקליטת מחוז ת"א דאז רות דוד.
לכאורה, יש מקום לשאלה: יש שופטים בירושלים? מסתבר שיש. נשיא בימ"ש המחוזי בירושלים, השופט משה סובל, כתב בפסק הדין כי נמנע מהטלת עונש מאסר "לאור הצטברות הפעולות הפסולות והכשלים של המחלקה לחקירות שוטרים". הוא גם הביא בחשבון את התקופה המשמעותית בה היה נתון פישר במעצר.
והעיקר, השופט הביע תקווה שיופקו לקחים, כדי שהתקלות והכשלים לא יחזרו על עצמם. "האינטרס הציבורי בהתנהלות נכונה ותקינה של הליכי חקירה, תוך שמירה על זכויות חשודים ונאשמים, אינו נופל בחשיבותו מהאינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין ובענישה הולמת", כתב. מישהו שומע? מה עושים בנדון? שר המשפטים? המפכ"ל? שר המשטרה? היועמ"שית? פרקליט המדינה? מישהו??
