מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)יום 27 בינואר, שיחול השבוע ביום שלישי, הוכרז לפני כ-20 שנה על ידי העצרת הכללית של האו"ם כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה". ביום הזה בשנת 1945 דרסו שרשראות הטנקים של הצבא האדום את שערי מחנה ההשמדה הנאצי המפלצתי ביותר בתולדות האנושות, אושוויץ, ושחררוהו מידי הנאצים.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל מצוין אמנם בכ"ז בניסן, אך מדינת ישראל מצטרפת לאומות המציינות את יום השואה הבינלאומי ב-27 בינואר.
אושוויץ שוחרר אמנם בתאריך זה, ואולם מתקפת הצבא האדום בדרום פולין החלה כבר באמצע ינואר ומפקדי אושוויץ נערכו היטב לכניסתו של הצבא האדום למחנה. ב-18 בינואר החל סגל המחנה להתפנות לכיוון מחנות ריכוז בשטחים גרמניים שטרם נכבשו, כשהוא מצעיד יחד עמו 60,000 יהודים שנותרו במחנה, בצעדה שכונתה "צעדת המוות". כ-15,000 איש נספו במהלך הצעדה.
בין הצועדים בצעדת המוות הזו היה דוד לייטנר, הידוע בכינויו דוגו. בן 14 היה כשהגיע לאושוויץ בירקנאו. האירועים שעברו על דוגו, בן העיירה ההונגרית נירג'האזה, במהלך השואה הם תמצית השואה.
דוגו ראה וחווה הכל. ימין ושמאל רק מוות ומוות ומוות. רק רצח ורצח ורצח. אין רגע בבירקנאו שחייך בטוחים. הגיל שבו הגיע דוגו לבירקנאו, נמצא על קו התפר בין ילדים שדינם מוות עם הגעתם לבירקנאו, לבין נוער המסוגל להועיל בעבודתו לנאצים. וכך נתגלגל מסלקציה לסלקציה, רואה את אלפי חבריו מובלים מדי יום לתאי הגזים. בין לבין עבד בהוצאת צואה מן המחראות.
אנחנו מזהים את שרידי השואה לפי המספר החקוק על זרועותיהם (מספרה של אמי A11839 (. דוגו היה מהיחידים בעולם שעל זרועם נחקקו שני מספרים. למספר הראשון זכה כשהסתנן לקבוצת עובדים, אך הוא התגלה והמספר נמחק.
אבל לא לעולם חוסן. וביום אחד הובל דוגו עם מאות ילדים לתא הגזים. לאחר שכבר נסגרו שערי התא, נפתחו מחדש והוצאו ממנו 50 ילדים לצורך עבודה כלשהי, ושוב זכה הנער בן ה-14 בחייו. וגם במספר חדש, סוג של ביטוח חיים.
ב-18 בינואר 1945 יצא דוגו לצעדת מוות מיוסרת בת שלושה ימים, שכאמור רבים לא שרדו אותה. דוגו היה חייב לשרוד, כי כשהגיעה משפחת לייטנר לאושוויץ ציווה עליו אביו: "דוגו, אתה חייב לשרוד!!! אתה צריך לספר לעולם מה עוללו לנו הנאצים".
דוגו שרד!!! דוגו שרד והיה גם לסמל המושלם של התקומה. הנער שיצא מתא הגזים נמנה עם מייסדי המושב ניר גלים והיה חבר בו עד יום מותו, לפני קצת יותר משנתיים.
דוגו הפך את יום 18 בינואר, יום השחרור הפרטי שלו ממחנה אושוויץ, ליום חג לאומי. דוגו הוא האיש שלא היה אירוע שבו נכח שלא קרע את השמיים בצעקתו הגדולה: "עם ישראל חי!".
בכל תקופת שהותו באושוויץ, ובעיקר בשלושת ימי צעדת המוות, שקע דוגו בחלום. ובחלומו אמו אומרת לו שבארץ ישראל גדלים "בילקלך", לחמניות עגולות וזהובות, על העצים. ואפשר שהחלום הזה הוא שנתן לו את חייו.
בהגיעו ארצה נסע לירושלים, ראה והריח את כדורי הפלאפל היפהפיים צפים על פני השמן הרותח, וידע כי הגשים את חלומו, חלום אמו. בארץ ישראל לא גדלים בילקלך על העצים, אבל יש להם תחליף שאינו נופל מהם: כדורי פלאפל.
מאז, בניצוחו של דוגו, ואחרי מותו בניצוחו של בית העדות להנצחת זיכרון השואה בניר גלים, ב-18 בינואר מתקיים "מבצע דוגו" – עם ישראל אוכל פלאפל לשובע בישראל וברחבי העולם, בכנסת ובבית הנשיא, במשרדי הממשלה, בבתי הספר, בישיבות, באולפנות, ובחטיבות צה"ל, וצועק בקול גדול: "עם ישראל חי!".
היום הזה, 18.1, היום שבו נכתבות שורות אלה, אף שלא הוכרז ברשומות כיום חג, הולך ומתעצם, הולך וצובר תאוצה, וקרב היום שבו המציאות הצומחת מלמטה תהפוך את היום לחג לאומי.
דוגו רק רצה לשמח ולהפיח רוח חיים בעם היהודי הנעור לחיים בארצו החדשה ישנה. והיום יותר מתמיד על רקע הקרעים כאן ועכשיו, תחת חשרת עננים כבדה, חייבת להתייצב לנגד עינינו צוואתו של דוגו: "עם ישראל חי". שפירושה: לא שילמנו מחיר כל כך כבד בשואה, כדי שנרשה לעצמנו לשחק שוב בגורלנו.
