פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
רק אחרי השאלה, התהייה והפקפוק, הרצון להעמיק חקר ולהבין ולא לקבל דבר כמות שהוא, יכול לבוא שלב התשובה
ימי הרצון, הסליחות והרחמים שבתקופת שנה זו מכונים בעולמה של מורשת ישראל "עשרת ימי תשובה". במוֹקדָם, ניצבת מצוות התשובה, שמאפשרת לכל אדם להרהר אחר מעשיו, לתקן ולהיטיב את דרכו.
ועל אף שכוחה של תשובה ומצוותה יפים בכל השנה כולה, בכל יום, בכל עת ובכל שעה, נודעה להם משמעות מיוחדת באלה הימים. וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיהו נה, ו) " 'דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ'".
מרוב העיסוק ב"תשובה", על משמעויותיה השונות, איננו תמיד שמים לב לכך שלצד מצוות ה"תשובה", ואולי כחלק מהותי שלה, קיימת גם מצוות "שאלה" (ואם תרצו, ניתן לדבר בהקשר זה, לא רק על "עשרת ימי תשובה אלא גם על עשרת – ואולי הרבה יותר "ימי שאלה").
הרב יונתן זאקס (שהשבוע נחנך בשכונת גוננים בירושלים, בית הספר הראשון בישראל על שמו, לכבודו ולזכרו) הדגיש לא פעם את העובדה שלעומת תרבויות ודתות אחרות, המאדירות דרך כלל רק את התשובה, הסיכום, ה'שורה האחרונה' של המסר הדתי, החינוכי והערכי, תורת ישראל מקדשת לא פחות, ואולי אף יותר, דווקא את השאלה, את תהליך הלמידה, ההתלבטות, העיון והלימוד, שמוביל לתשובה.
בתודעתנו, נושא השאלה מתקשר דרך כלל לליל הסדר, על ארבע הקושיות שבו ("מה נשתנה"). אכן, לשאלה שורשים עמוקים בכל מרחבי הווייתו הדתית של אדם מישראל, בהלכה ובאגדה, כמו גם בפולקלור (כמאמר הבדיחה היהודית המפורסמת על אותו ששאל את חברו היהודי "למה יהודים עונים תמיד בשאלה?", והלה השיבו: "למה לא?").
ודומה שלא לחינם, התלמוד, הבסיס לתורת המשפט העברי והתרבות היהודית כולה, רצוף כולו אהבה לשאלות ותשובות (ולא אחת, גם לשאלות שאין להן תשובה – ע"ע תיקו), ופרק מרכזי בה תופסת ספרות השו"ת – השאלות והתשובות).
בהקשר זה מוזכר לא אחת גם הסיפור על חתן פרס נובל, הפיזיקאי היהודי איזידור (אייזיק) רבי, שהגיע לאן שהגיע בתחום המדע בזכות אמו. בעודו ילד, היא לא שאלה אותו "מה למדת היום בבית הספר?" אלא "איזו שאלה טובה שאלת היום בבית הספר?").
מאפיין זה של שאלה ותשובה, בא לביטוי בולט גם בניסוח המשנה (וכבר בפתיחתה: "מאימתי קוראין את שמע בערבית?"), ובעקבותיה גם ב"משנה תורה" לרמב"ם בכלל, ובהלכות תשובה בפרט: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד?… ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו".
עיון ב"פרשת התשובה" שנקראת בימי צום ותעניות, מלמד שכבר בתורה, לצד מתן ההזדמנות לתשובה, ניצבת גם השאלה במוקד, וכבר בראשה, בתחילת הדרך: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה', יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ… לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם".
מילה אחת, "מילה מנחה", חוזרת בפרשה זו פעמיים, אלא שמרוב שגירות הפרשה בפינו איננו נותנים תמיד את הדעת אליה: "למה?".
אפשר ששאלה זו, הנטועה היטב ב"ארץ הלָמָה" היהודית, מבטאת את חשיבות השאלה גם בתהליך התשובה. רק אחרי השאלה, התהייה והפקפוק, הרצון להעמיק חקר ולהבין דבר על בוריו ולא לקבלו מיד כמות שהוא, יכול לבוא שלב התשובה, תרתי משמע: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּך".
על דרך הכלל, אדם שאינו שואל, חוקר ודורש, תוהה על דרכו מעשיו ומפעיל כל העת ביקורת עצמית, אינו יכול להיות מודע לחטאיו ולמעשיו הרעים. ממילא, לא יכיר גם בצורך להיטיב דרכיו ולא יגיע לעולם לידי תשובה.
הווי אומר: השאלה – היא-היא פתחה של תשובה.
(שבת שובה תשפ"ב)
