פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הקטעים העוצמתיים במסע גאולת מצרים הוא ריבו של משה רבנו עם פרעה בדבר זהותם של ה"זוכים", אלו שיזכו לצאת – ולו לשעה – מחבלי השעבוד, כדי לעבוד את ה' אלוקיהם בחג ה'.
לאחר שבע מכות קשות שספג, ניאות פרעה לזוז כמה מילימטרים מסרבנותו. הוא מביע נכונות, או לפחות "הצהרת כוונות", לשחרר כמה מהעבדים שנתונים למרותו: "לכו עבדו את ה' אלוקיכם", מכריז פרעה במה שנשמע כמחווה נדיבה ורוחב לב, אך מייד מוסיף: "מי ומי ההולכים?"
על פניה, נראית שאלה זו תמוהה ביותר. לאורך כל הפרקים הקודמים, מדבר משה רבנו עם פרעה בשם ה' בשפה ברורה ובקול צלול ובהיר: "שלח את עמי!". "עמי" כולו, ללא הבחנה בין דם לדם, ובין אישה לאישה, נער או זקן. כל העם – ללא יוצא מן הכלל – זכאי ל"שילוח", לצאת ממצרים. כך לעניין היציאה מכבלי העבדות לחירות, וכך לעניין עבודת ה'. וכי ניתן להבהיר בצורה טובה יותר ש"חג ה'" ועבודת ה' שייכים ל"עם" כולו, אין להדיר מהם אוכלוסיות שלמות ולהותירו רק לרשימה נבחרת של מיוחסי "מי ומי", Who's Who?
chang-duong
על הצעה ערמומית ונכלולית זו, עונה משה רבנו על אתר בלשון נחרצת: לא! "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ, בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנו". לפי גישת פרעה, עבודת ה' היא עניין רק ל'מיוחסים', ולכל היותר רק ל"גיבורים" או ל"גברים" שבקהילה. ואילו כל השאר – דינם להישאר מאחור. לעומתו, מדגיש משה רבנו שניתן לחוג את "חג ה'" רק כאשר העדה כולה – כל בניה ובנותיה(!), נשיה וילדיה, נעריה וזקניה, שותפים לו.
לנוכח גישתו המדִירה של פרעה, משה רבנו אינו מסתפק עוד באמירה כללית וכוללנית: "שלח את עמי", אלא מפרט בדיוק מי שייך ל"עם", שלא תהיה טעות: נערים וזקנים, בנים ובנות, ואפילו ה'צאן' וה'בקר'. ניתן לראות בפירוט המרכיבים השונים דגם, מעין 'שמות קוד' למגזריה השונים של החברה. למִן שועֵי עַם, המצויים בראש הפירמידה החברתית והכלכלית, ועד העניים והדלים שמצויים בתחתיתה.
סוגית ה'סלקציה', או בשמה ה'מכובס' והנאה יותר, 'קביעת סדרי עדיפויות', שלא אחת עשויה לקבוע גורלם של אנשים, לחיים או למוות, אינה חדשה עמנו. כך בחיי הקודש וכך בחיי החולין.
בחיי הקודש, יש לא מעט אנשים בינינו, הסבורים שרק הם ואנשי שלומם "הגיעו למלכות" וראויים לבוא בברית ה'. הם מחליטים מי יזכה ללמוד בתלמוד התורה או מוסד החינוך היוקרתי ומי יודר הימנו; מי יוכל לומר "קידוש" על היין בלי לפסול אותו ומי ייפסל; מי יזכה להיכנס בשערי הגיור או בית הכנסת, להימנות עִם קהל ה' ולהצטרף ל"מניין" ומי יידחה מהם בבושת פנים.
וכך, להבדיל, בחיי החולין. הם מחליטים מי זכאי לגור בשכונה, להיחשב "בן תורה", ולקבל פטור מחובת הנשיאה בנטל, ומיהו ה"פסול" שמוטב לו כי יגור בשכונה אחרת, ילמד במוסד חינוכי סוג ב' ורחמ"ל ישרת בצבא ה"פסול" וימלא את 'תפקידו' בהגנה על החיילים ה"אמיתיים", חיילי צבאות ה' שממיתים עצמם באוהלה של תורה.
משה רבנו נוקט בגישה שונה לחלוטין, בגישת ההלכה וההכלה. לדידו, כל העם, מאיש ועד אישה, מנער ועד זקן, חייבים לחוג את חג ה'. בצוותא-חדא, לא בנפרד. לרבות אותם 'מגזרים' המוגדרים מראש – כמובן, לא בצדק – כ'נחותים": נשים, ילדים וזקנים. וטרם דיברנו בכל אותם נדכאים ושפלים, חולים ועניים, שמראש מודרים מליבת העשייה החברתית והדתית.
שיעור מאלף בעניין זה זכיתי ללמוד מחמותי, ד"ר ויויאן כהן ע"ה, פסיכיאטרית בעלת שֵם, שבחרה לטפל דווקא בחולים מתמודדי הנפש הקשים ביותר שאושפזו בבתי חולים ציבוריים בדרום לונדון. "אותם שידם משגת", אמרה לא פעם, "יוכלו תמיד לקבל טיפול משובח אצל רופאים פרטיים ולהשתמש באמצעי הריפוי החדשים והיקרים ביותר. אבל אסור לנו, כבני אנוש ועל אחת כמה וכמה כיהודים, להזניח את הטיפול בכל אותם עניים, חלכאים ונדכאים המצויים בשולי החברה. כך בחולים רגילים, וכך מקל וחומר בחולים מתמודדי נפש, שמראש זוכים לתיוג שלילי ולא אחת לחוסר שימת לב, שסופו הזנחה וטיפול בלתי הולם".
בתחום הרפואי, לא אחת ההדרה וההעדפה אינן מתמצות רק בזהות המטופלים, אלא גם בקביעת סדרי העדיפות בטיפול וטיב השירות שניתן להם. על דרך הכלל, כללי האתיקה הרפואיים אוסרים העדפה מעין זו, הנסמכת על הכיס יותר מאשר על הצורך הרפואי הדחוף, אבל המציאות לעיתים חזקה מהם. כמאמרו המוקדם של פרעה (או של ג'ורג אורוול המאוחר): "מנם כולם שווים. אבל יש כאלה ששווים יותר". מי ומי ההולכים?
תורת ישראל שָבָה ומלמדת אותנו שבפני הקב"ה "לא ניכר שוע בפני דל". העדפת פלוני על פני משנהו משיקולי "שווי" מביאה עמה גם עוול, גם חילול ה', תוך זלזול והמעטה בערכם של כל שאר בני האדם. אם כך על דרך הכלל, כך מקל וחומר כאשר פעולה מעין זו נעשית על ידי חברה ומדינה, ששיקוליה חייבים להיות שונים בתכלית, רחבים בהרבה משיקולי היחיד, וצופים לא רק את פני ההווה אלא גם את פני העתיד.
