אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)מאז פרוץ המלחמה, נקלטו באגף השיקום של משרד הביטחון אלפי פצועים חדשים, רבים מהם סובלים מפגיעת נפש. אם לא יטופלו, הפגיעה עלולה להתפתח לפוסט-טראומה עמוקה. אחרי שניסו כבר אינספור פתרונות במטרה לתת מזור לנפש המדממת, אנשים רבים הסובלים מפוסט-טראומה על רקע שירותם הצבאי במלחמות קודמות או בפעילויות שונות, בוחרים להיעזר בכלב שירות. אילן, ערן, גילעד ולירן מספרים על תהליך ההכשרה האינטנסיבי של כלב שירות, על התגובות של הסביבה ושל המתפללים בבית הכנסת (ספוילר: הרוב לא תומכים) ועל השיפור הדרמטי שכלב שירות יכול לחולל בחייהם של הלומי קרב.
גילעד הדרי הוא הלום קרב כבר קרוב ל-20 שנה אבל מוכר במשרד הביטחון רק מ-2021. עד אז הוא לא ידע בכלל שהוא הלום קרב, לא ידע לפענח את זה. הוא בן 42, גרוש, גר באלון מורה ואב לשלושה ילדים, או לארבעה אם מחשיבים את גולדה כבת. גולדה היא כלבת השירות שלו, בת שנתיים, מסוג גולדן רטריבר, ואותה הוא קיבל לפני חודש וחצי מ'דוגסקול' שברחובות.
לבקשתו של גילעד, אנחנו לא חוזרים לכל האירועים שגרמו לו לפוסט טראומה, גם מפני שחלק מהם מסווגים וגם משום שהוא מעדיף לא לשתף אותי בהם ללא נוכחות של גורם מטפל, אבל הוא מגלה שלחם יחידת המסתערבים של מג"ב. במסגרת שירותו הוא השתתף בהרבה מבצעים ולחימות, ומתישהו, כלשונו, "המוח נשרט".
"שירתתי בלב הסערה, בתקופת הפיגועים, ב-2000-2002, רצתי מפיגוע לפיגוע", משתף גילעד. "טיפלתי בפצועים ובנרצחים, בין היתר גם חברים שנהרגו. כל השנים הייתי סוג של 'רובוקופ', עד שהגיעה נקודת המפנה: הפיגוע בצומת אריאל ב-2019, שבו נרצח הרב עמיעד אטינגר הי"ד, ראש ישיבת ההסדר בשכונת נווה שאנן בתל אביב ותושב היישוב עלי. עוד לוחם נהרג, גל קיידאן הי"ד. אני הייתי בכיכר עצמה. המחבל חוטף את הנשק של החייל ויורה לו בראש, הרב אטינגר פותח באש וגם בו המחבל יורה בראש, ואז ממשיך הלאה. הוא יורה בעוד חייל בצומת גיתי אבישר באזור השומרון ופוצע אותו קשה. מהאירוע הזה הכל התפרץ".
חיבור מהרגע הראשון
אחד הקשיים המשמעותיים שחווה גילעד הוא פלאשבקים, והרבה מהם – הבזקים לפעולות מבצעיות, לאירועי מעצרים של מבוקשים, לפיגועים. גולדה, כלבתו הנאמנה, מזהה את הופעת הפלאשבקים ברוב המוחלט של המקרים, לפעמים אפילו לפני שבני המשפחה או אפילו הוא עצמו מבחינים בדבר, והיא ישר מזנקת עליו ומעירה אותו מהפלאשבק. המענה המיידי שלה יצר שיפור משמעותי באורח חייו. "ביני לבין גולדה היה חיבור מהדקה הראשונה", מתאר גילעד. "היא מדהימה – חברותית, רגועה, מתוקה – אי אפשר שלא להתאהב בה. גם הילדים שלי מסתדרים איתה ואוהבים אותה מאוד. היא ישנה איתי במיטה, ובכל סיוט, כל פלאשבק, היא ישר קופצת עליי ומוציאה אותי מהמצב הזה. אפילו הנשימות שלה כשהיא מניחה את הראש שלה על החזה שלי – יש בזה משהו חם ומרגיע".
"שירתתי בלב הסערה, בתקופת הפיגועים, ב-2000-2002, רצתי מפיגוע לפיגוע. טיפלתי בפצועים ובנרצחים, בין היתר גם חברים שנהרגו"
בסופר, ברחוב, בחנויות – איך מגיבה הסביבה שלך לגולדה?
"גולדה היא כלבה יפה ומתוקה, וכולם רוצים ללטף אותה. בכל פעם אני צריך לומר להם שאסור לגעת בה כי היא כלבת שירות. לפעמים זה מטרד במקומות מסוימים שאנשים ניגשים אליה ואני צריך לחזור על זה שוב ושוב – וזה למרות שהאיסור כתובה בצורה ברורה על הווסט שלה, שהיא מאגף השיקום של משרד הביטחון ואסור ללטף אותה".
אפוד מגן בצורת כלב
המרכז להכשרות כלבי שירות בכפר תקווה-קריית טבעון, הוקם רשמית ב-2017 על ידי אילן פרומקין וברק כהן, יזמים חברתיים ומאמני כלבי שירות בעלי ניסיון רב. מטרת המרכז היא לפתח ולקדם את תחום כלבי השירות בישראל.
"הכשרה של כלב נמשכת שנתיים", מסביר אילן פרומקין על תהליך ההכשרה. "הרבה פעמים זה מתחיל עוד לפני, בבחירה של איזה זכר מזדווג עם איזו נקבה. אנחנו מנסים לצפות מראש איזו תוצאה יכולה להיוולד מכזה חיבור – גודל פיזי, תכונות אופי, התנהגות. זה לא מדע מדויק, אבל מגיעים לתוצאות טובות בזכות הנתונים שיש לנו. בשנים הראשונות של המרכז, עיקר הכלבים יובאו מחו"ל, מבתי ספר שרצו לעזור לנו בתחילת הדרך. היום שני שלישים הם כלבים שלנו, מבית הגידול במרכז שלנו. אבל עדיין בשביל הגיוון הגנטי וההתנהגותי, אנחנו ממשיכים גם לייבא כלבים מחו"ל.
"הגורים נולדים, ומגיל 3 שבועות אנחנו מתחילים איתם סוג של הכנה – מרגילים אותם לסוגים שונים של רעשים, ריחות, מרקמים. ללכת על משטחים שונים. בגיל 10-12 שבועות הם יוצאים למשפחות אומנה – משפחות שלוקחות על עצמן גור, שבגיל הזה הוא הכי חמוד ומייצר הכי הרבה נזק, ומגדלות אותו ככלב שלהם. זה כמו להכניס עוד ילד למשפחה. הם מגדלים אותו עד גיל שנה או שנה וחודשיים. אנחנו נפגשים עם משפחות האומנה האלה ותומכים בהן. המשפחות דואגות לצרכים הפיזיים של הכלבים, אבל גם לצרכים הרגשיים והקוגנטיביים – ללמד אותו איך מתנהגים בסביבה ביתית, איך להתנהג כשיש דפיקה בדלת, כשתינוק בוכה, כשפתאום מופעל שואב אבק, כשעובר לידו אוטובוס ברחוב, מול חתולים ואופניים. להתרגל לסביבת חיים עם כמה שיותר לסוציליזציה".
בגיל שנה וחודשיים הכלבים חוזרים למרכז ההכשרה. המשפחות נפרדות מהם, ובמרכז מבצעים להם הערכות שונות. כל כלב מצוות למאמן או למאמנת – והם מאמנים אותם ברמה גבוהה ואינטנסיבית במשך 3-4 חודשים כיצד להתנהג במרחב הציבורי. האתגר הגדול בהכשרה, אומר אילן, הוא ללמד את הכלב שגם כשיש הסחות דעת, הוא ימשיך להישאר צמוד ומסור למפעיל שלו (האדם הפוסט-טראומטי שאליו יתלווה בסיום ההכשרה).
"הציפייה מכלב שירות היא שלא משנה לאן האדם הולך, הכלב יעזור בכל סביבה באותו אופן", מסביר אילן. "כמו שאפוד מגן מגן על האדם לא משנה איפה הוא נמצא, אז ככה גם הכלב. אבל מדובר ביצור חי – יש לו רגשות, יש לו דחפים, יש לו ימים טובים ויש לו ימים רעים, יש לו הסחות דעת. אנחנו מצפים מכלב כזה לעבוד נהדר במקום שקט, אבל גם ביריד אוכל בסנטר בתל אביב, שזה מקום עמוס אנשים וריחות. זה דבר שקשה לדרוש מכלב".
"לאחר מכן, הכלב עובר הכשרה ספציפית בהתאם לצרכים של האדם שהכלב מותאם לו, כדי לעזור לאדם הזה", ממשיך אילן. "הצרכים שונים, אז צריך ללמד בהתאם. לאדם אחד הצורך הוא שהכלב יניח עליו את הראש, לאדם אחר הכלב צריך לרוץ להזעיק את האישה. אנחנו תופרים חליפה לפי המידות של האדם. זה מצריך עבודה אחרת לגמרי. אחר כך הכלב עובר הכשרה אינטנסיבית של 3 שבועות שבהם אנחנו מלמדים אותם איך להפוך מאדם וכלב – לצוות. מלמדים את האדם לקרוא את הכלב, ואת הכלב לקרוא את האדם. ואז סוף-סוף, הכלב נמסר לאדם".
בזאת לא תמה עבודתו של המרכז. אילן והצוות שלו ממשיכים ומלווים את המפעילים וכלביהם בצורה צמודה בחצי שנה הראשונה, וגם בהמשך השנה על פי הצורך. גם לאחר שנים הם מלווים אותם ומתאימים להם פתרונות, בהתאם לשינויים שחלים בכלב או באדם עצמו. "עם השנים כלבים מזדקנים ומאיטים, ועדיין צריך להמשיך לשמור על האדם. גם צריך לוודא שהאדם מתנהג אליו יפה – מאכיל אותו, מאפשר לכלב לישון ומספק לו טיפול רפואי. מצד שני, גם אנשים משתנים. אדם שגיל 28 רווק ובגיל 35 נשוי – זה יכול לשנות את הסביבה: נכנסים ילדים לתמונה, החמרה במצב, או שהוא מחליף לעבודה מסוג אחר".
מה משך השירות של כלב שירות? ואילו סוגי כלבים "מתקבלים" לתוכנית?
"משך השירות את האדם משתנה מכלב לכלב ומאדם לאדם, אבל בגדול כ-8 שנים בממוצע. בעניין הסוג, כאן ובעולם בכלל מקובל להכשיר כלבים מסוג לברדור או גולדן רטריבר. הם כלבים מאוד נוחים גם ביומיום וגם באילוף. הם יציבים רגשית, סלחנים וקל לזכות באמונם. גם פודלים וחיבורים של לברדור ופודל (לברדודלים). אלה כלבים יותר היפואלרגניים. מדי פעם אנחנו עובדים עם כלבים מגזעים אחרים ועם כלבים שמגיעים מעמותות אחרות. במסגרת ההכשרה, אנחנו דורשים מכלב את הכמעט בלתי אפשרי, ולכן חשוב לנו לא להתפשר בעניין הגנטיקה של הכלב. יחידי סגולה עוברים את ההכשרה שלנו, את 'קורס הטיס'. חשוב לנו לא להעביר בעיות ללקוחות שלנו, לתת להם כלי (אם אני מתנתק מהרגש) שהוא נאמן ויעיל".
"אנחנו מצפים מכלב שירות להישאר מסור למפעיל שלו במקום שקט, אבל גם ביריד אוכל בסנטר בתל אביב, שזה מקום עמוס אנשים וריחות. זה דבר שקשה לדרוש מכלב"
עלות התהליך הזה, שכולל הכשרה של כלב ותמיכה באנשים ובמשפחתם בשנים שהכלב איתם, היא כ-150 אלף שקלים. לדברי הלוחמים המרואיינים בכתבה, המרכז שמכשיר את הכלב מספק את כל צרכיו של הכלב – אוכל, ציוד נלווה, חיסונים וטיפולים רפואיים, וזה ממומן על ידי האגף לשיקום של משרד הביטחון. כשהכלב עובר לחזקתו של המפעיל, משרד הביטחון אמור להוסיף כ-400 שקלים לתגמול החודשי, ויש עוד סל מעטפת של אחריות על הכלב והטבות – הם דואגים לפנסיון 15 יום בשנה, מקלחת, קיצוץ ציפורניים ועוד. יש גם תוספת גמול לאדם שרוצה לרכוש רכב גדול יותר כדי שיהיה מקום גם לכלב.
מה קורה עם הכלבים ביום שאחרי?
"חשוב לנו להוציא אותם לפנסיה, שיספיקו ליהנות ממנה. אנחנו לא רוצים להוציא אותם עייפים ושחוקים מדי, זה לא הוגן. בדרך כלל, או שהאדם נשאר עם הכלב ולוקח כלב שירות נוסף, או שאחד מבני המשפחה הקרובה מאמץ את הכלב, והאדם לוקח כלב שירות אחר, או שאנחנו מוצאים משפחה מאמצת לכלב הפנסיונר לשארית חייו. אין מצב כזה שזונחים כלב. חשוב לנו לכבד אותם. הם עובדים קשה מאוד ומצילים נפשות, ומגיעה להם הוקרה על כך".
כרגע ממתינים ברשימות של המרכז להכשרות כלבי שירות כ-50 אנשים, האנשים שפנו אליהם ובוצעה בדיקה ראשונית של התאמה. מספר הפניות היומי הוא 4-5, אבל אילן מבהיר שלא תמיד המענה שהאדם הפוסט-טראומטי צריך הוא כלב שירות. "זה לא מתאים לכולם, וצריך לתת את זה למי שצריך את זה באמת. אנשים שהחיים שלהם לפני הכלב ואחרי הכלב יהיו שונים. המענה שלנו הוא הרבה פעמים לאנשים שכבר ניסו הרבה דברים אחרים, והם באים אלינו כמוצא אחרון. לפעמים הם באים עם מטען גדול של ציפיות, אבל חשוב לנו להבהיר: פוסט-טראומה היא פוסט-טראומה, והיא תישאר שם. הכלב הוא עוד כלי, עוד צעד להתמודדות – אבל ההתמודדות עדיין שם".
ללקק פצעים פתוחים
לירן ברוך הוא בן 44 מבית דגן, נשוי ואב לשניים. הוא עובד בבנק וגם פאנליסט בערוץ 14. אחד מהנושאים שהוא מנסה לקדם שם ובכל מיני פלטפורמות אחרות הוא הוא הסיוע לנכי צה"ל, שיפור התדמית של חיילי צה"ל והגנה עליהם מפני אנרכיסטים – מהם הוא עצמו נפצע לקראת סוף שירותו הצבאי בצנחנים.
ב-2002 אנרכיסטים בקלנדיה "חיממו" מקומיים והם ביצעו בו מיני-לינץ', כשהיה לו מעצור בנשק. למחרת מיידה אבנים השליך לעבר פניו סלע – ולירן איבד את ראייתו בעין שמאל. הוא נפצע בינוני, אבל לדבריו הפציעה הקשה יותר היא לא הפיזית אלא הפגיעה בנפש, הפוסט-טראומה.
מהם הקשיים המנטליים שלך בעקבות הפוסט-טראומה?
"ניתוקים, סיוטים, עופפות, כהות רגשית – לא מפגין יותר מדי חיבה וכו', וגם לא מתרגש יותר מדי מדברים, מצב של ריקנות. אלף ואחד דברים. דברים שפעם נהנית מהם, היום אתה ממש צריך לעשות מאמץ כדי לחוש טיפת הנאה".
מי שעוזרת לו להתמודד עם הקשיים היא הכלבה מרטי, אף היא מ'דוגסקול'. "אני איתה מאז שהיא בת חודשיים בערך, אנחנו עושים אימונים ביחד", מספר לירן. "אני מקבל אותה לכמה ימים, מחזיר אותה ליום-יומיים, ואנחנו כבר לקראת סוף ההכשרה. בעוד חודש היא אמורה לעבור מבחן סופי, ואז אקבל תעודה והיא תהיה רק אצלי. אני הולך איתה רגיל, אבל עדיין אין לה את הגושפנקה הסופית של כלבת שירות".
איך מרטי מפחיתה אצלך את החרדה?
"היא משמשת לי אזור בטוח. עצם זה שאני מלטף אותה, שהיא מלקקת אותי, זה מצמצם את החרדה. היא רואה שאני מזיע כי לא ישנתי טוב – היא עולה לי על המיטה ומלקקת אותי בפנים, ואני נרגע. היא גם מעירה אותי בבוקר. לפני כ-12 שנה הייתי במצב על הפנים מבחינת פוסט-טראומה, כמעט לא יצאתי מהבית. יש הרבה נכי צה"ל שהם סגורים וספונים בביתם – אני יודע כי עברתי את זה. עצם זה שיש כלב, כבר יש לאדם מחויבות להוציא אותו החוצה לטיול וזה בונה לו סדר יום. הוא מקבל ויטמין D מהשמש, נושם אוויר, רואה אנשים. עוד נקודה: מאז שנפצעתי, השינה שלי היא לא שינה נורמלית. אומנם כבר התרגלתי לזה עם השנים, אבל זו לא שינה רציפה של 6-7 שעות. אתמול התעוררתי למשל ב-3 וחצי בלילה כי הזעתי כולי וחלמתי חלום לא טוב. אבל כשמהבוקר אתה מעסיק את עצמך עם הכלבה – אז בסוף היום אתה 'קורס' למיטה ונרדם. בלי תרופות. אתמול למשל הלכתי לישון ב-12 וחצי בלילה, בדרך כלל אני הולכת לישון ב-2-3 בלילה. אז זה גם מסדר את השינה ואת סדר היום, כי צריך להוריד אותה בבוקר, צהריים וערב".
"לפעמים אנשים אומרים לי: 'אתה צריך כלב??' הם לא רואים את הפוסט-טראומה, את הפציעה השקופה. יש להם סטיגמה שאדם עם כלב צריך להיות מוגבל מאוד"
לירן מספר שהסביבה שלו מופתעת לגלות שהוא הלום קרב. "לפעמים אנשים אומרים לי: 'אתה צריך כלב??' הם לא רואים את הפוסט-טראומה, את הפציעה השקופה. יש להם סטיגמה שאדם עם כלב צריך להיות מוגבל מאוד. זה מוזר להם, אבל לאט-לאט הם קולטים. אני עונה להם שזו כלבה טיפולית. אנשים מקבלים את זה יותר כשאני בא איתה למקום כמה פעמים".
כחלק מפעילותו הציבורית, הקים לירן ב-2016 את הפורום נכי צה"ל למען ביטחון ישראל, שהצליח לרשום הישגים חשובים: להוציא מבתי ספר את ההרצאות של ארגון שוברים שתיקה, להכניס לטיפול של השב"כ אנרכיסטים שמשליכים אבנים על חיילי צה"ל ולא טופלו, לבטל הצגות שמציגות את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה – וכל זה בהתנדבות. "מאז קמו עוד הרבה ארגונים: הביטחוניסטים, הגבורה, ועוד אלף ארגונים שעושים עשייה ברוכה בהגנה על חיילי צה"ל", אומר לירן. "אני משתף איתם פעולה. יחד מביאים הרבה יותר תוצאות חיוביות מאשר לחוד. אני שמח שאני שותף להסברה הזאת. אני לא רוצה שלחיילים ייהרסו החיים, כמו שלי נהרסו".
להבין את שפת הכלבים
ערן סמט הוא בן 44, נשוי ואב לחמישה וגר בפתח תקווה. עד קצת אחרי מבצע 'צוק איתן' ב-2014 עבד כעורך דין. מאז הפציעה הוא עובר שיקום מתמשך.
"הפוסט-טראומה נגרמה בעקבות 'צוק איתן', אבל גם בעקבות פעילות שלפני ואחרי. הייתי ביחידה שנקראת יס"ר – יחידה התנדבותית שתפקידה חילוץ חללים משטחי לחימה. ב'צוק איתן' היו לנו הרבה פעילויות, שכמובן אני לא יכול להרחיב עליהן. במסגרת הפעילויות האלה, נחשפתי למראות מאוד-מאוד קשים, וגם הייתה לי פגיעת הדף מפיצוץ שהתרחש לידי. את המלחמה סיימתי עם פוסט-טראומה. יש לי גם פציעה פיזית, שבה משרד הביטחון לא מכיר כרגע".
ערן סובל מתסמיני פוסט-טראומה רבים, שמקשים עליו בניהול קשרים ובקיום שגרת חיים טובה. "יש לי כל מיני טריגרים, כמו פיצוצים, שיוצרים אצלי לחצים ופלאשבקים", הוא מפרט. "בלילות יש לי קושי להירדם וקושי להירגע. אני גם מטופל פסיכולוגית ותרופתית. יש לי סטרס וקושי בריכוז, קושי בלנהל קשרים אישיים, להחזיק עבודה, התמודדות עם הילדים, השכנים והקהילה – זה נוכח בכל פרט ופרט בחיים. פוסט-טראומה מטבעה משאירה את האדם די חשוף. תחשבי שנפצעת בעור וירד לך חלק מהעור – כל נגיעה בבשר החשוף כואב. פוסט-טראומה היא אותו דבר, היא מותירה אותך ללא מגננות. אתה מגיב לכל בצורה קיצונית יותר – חרדות, כעס, כל דבר".
החבר על ארבע שבא לעזרתו הוא אפולו, כלב לברדור גדול שחור ויפה, מהמרכז להכשרות כלבי שירות. ערן קיבל אותו ב-8 באוקטובר, ומאז התחילו הכשרה ביחד.
איך אפולו עוזר לך בהתמודדות עם הפוסט-טראומה?
"בכמה דרכים. הדרך הקלאסית היא שהוא חש שאני נמצא באיזושהי דריכות שהתעוררה משלל סיבות, אפילו אני לא יודע מהי לפעמים. הדופק שלי עולה, אני מזיע – ואז הוא מתקרב אליי, מתיישב מולי ומביט בי. זה מבט שמשקף: שים לב, אתה במתח. זה כבר גורם לי להיות יותר מודע לעצמי ולא להיגרר אחרי סיטואציות. כשאני חווה התקף חרדה, הוא עולה עליי. משקל הגוף שלו כמו מחבק אותי. המגע הפיזי והמבט מכריחים אותי להתייחס אליו, שומרים אותי רגוע יותר. אם הוא מרגיש שאני נלחץ או שומע שאני צועק – הוא מרחיק אותי מהסיטואציה. גם במקומות רועשים, עצם ההתעסקות בו גורמת לי להתעלם מחלק מהדברים שעלולים לייצר אצלי דריכות. זה שאני צריך להושיב אותו לידי, ללטף אותו, להסביר לאנשים למה יש לי כלב צמוד עם וסט – זה עוזר לי להתמודד. הנוכחות שלו לבדה גורמת לפעמים לאנשים קצת להתרחק, למשל כשאני בתור. הוא כלב שחור וגדול, אז הם חוששים. ככה יש לי קצת יותר מרחב אישי. הוא גם בדרך כלל עומד או יושב ביני לבין מי שהכי קרוב אליי, ושוב, זה בונה לי מרחב אישי. הוא גם מקצר לי תורים. אנשים לפעמים מפחדים לעמוד לידו, אז הם יוצאים מהמיקום שלהם בתור", הוא צוחק.
היחס של משפחתו של ערן לאפולו משתנה מאדם לאדם. "אשתי מאוד תומכת בי. לפעמים כשאני לא רוצה להסתובב איתו כדי לא למשוך מבטים, היא מעודדת אותי בכל זאת ללכת איתו. הילדים בהתחלה פחדו, אבל עכשיו הם מאוד אוהבים, הוא גם מרגיע אותם. כשהיו אזעקות הם חיבקו אותי בממ"ד. אפולו הפך לסלב שכונה, הילדים שלי מזמינים את חברים שלהם שיראו אותו. הפך לאטרקציה חברתית, גם בגינה. שאר בני המשפחה מקבלים אותו בשמחה ובאהבה, אבל יש כאלה שמפחדים מכלבים. לפעמים בני משפחה מבקשים שלא אביא אותו איתי, ואני מבין אותם. מנגד יש את אלה שמבקשים שאביא אותו, הם רוצים ללטף אותו ולשחק איתו.
"לחלק מהחברה הישראלית, גם בחברה הדתית, יש סטיגמה לגבי אנשים שיש להם פגיעות נפש, כולל הלם קרב. הם חוששים מזה או מתביישים בזה, ופחות נוח להם שאני אסתובב עם הכלב בכל מיני מקומות. מבחינתם, זה קצת כאילו 'יצאתי מהארון'", אומר ערן.
"התבקשתי לא להביא את הכלב לבית הכנסת כי זה ייצור הרבה בעיות: דעות קדומות, פחדים, זו חיה טמאה. זה לא תמיד קל לי, אבל אני מעדיף לא לבחור מלחמות אבודות"
תהליך ההכשרה הוא אינטנסיבי – ספר לי עליו.
"זה ללמוד להבין שפת גוף של כלב. אנחנו עושים האנשה של היצור. אבל אנחנו צריכים להבין שהוא כלב שירות, כלב שבא לעבוד, מוכשר לצורך כך כמעט שנתיים. לכן, אני גם לא מביא אותו לגינת כלבים – שלא יידבק בכל מיני מחלות או ילמד התנהגויות לא יפות. לכן, זה כלב שלא משחק עם כלבים אחרים יותר מדי. הלכתי אתמול איתו ברחוב, ועברו שני כלבים שרצו לשחק איתו ולנשוך אותו. והוא עומד קפוא – כי זה מה שאמרו לו לעשות. הוא עומד לידי, הוא בעבודה. זה משגע את הכלבים האחרים שהוא מתעלם מהם. הוא צריך הרבה משמעת עצמית, לפעמים אני רואה את המתח: באינסטינקט הטבעי הוא רוצה להגיב להם, מצד שני אסור לו. אסור לו לאכול אוכל שהוא מגלה ברחוב כי זה לא בריא לו. זה אמור לשמור עליו כשיר עבורי. יש הרבה תרגול ואימונים איתו, אבל זה משתלם, חד משמעית. כשלקחתי אותו לא היו לי הרבה ציפיות. אמרתי, אין, זה לא יעבוד. אבל זה עובד יותר טוב ממה שחשבתי. היום לכל חבר הלום קרב אני ממליץ על כלב שירות. זה משפר את איכות החיים באופן ניכר".
*****
שלושתכם הולכים לבית הכנסת. איך מגיבים המתפללים לכלבי השירות שלכם?
גילעד: "בהתחלה זה היה מוזר להם, אבל לאט-לאט הם קיבלו את זה כי הם הבינו שהיא חלק ממני, אז היום אין בעיה. הלכתית אין שום בעיה עם זה, ממה שידוע לי יש פסיקה של הרב שמואל אליהו שמתירה לכלבי שירות להיכנס לבית כנסת".
ערן: "פרט לבית כנסת אחד, שאר בתי הכנסת אמרו לי: 'בבקשה אל תביא אותו'. על פי חוק, אני יכול להיכנס איתו לכל מקום. דווקא בבית כנסת הנוכחות שלו חיונית כי זה מקום צפוף והרבה פעמים יש רעש. אבל התבקשתי לא להביא אותו כי זה ייצור הרבה בעיות: דעות קדומות, פחדים, זו חיה טמאה. אז אני כבר לא מנסה להביא אותו לבתי כנסת. זה לא תמיד קל לי. לפעמים הילדים רואים אותי בהתקף חרדה בבית כנסת, והם נלחצים מזה קצת. לא שאני עושה משהו מיוחד, אני פשוט יושב חיוור ומזיע, אבל אותם זה מלחיץ. אני מעדיף לא לבחור מלחמות אבודות. עד שזה לא יהפוך למיינסטרים באיזושהי צורה, כל עוד זה נשאר כקוריוז וכמקרים בודדים, זה לא שווה להיכנס לריבים עם אנשים".
לירן: "אני לא יכול ללכת איתה לבית כנסת. אולי צריך שכמה רבנים ידונו בנושא ויוציאו פסק הלכה חיובי בעניין הזה. ממה שידוע לי, כלבי נחייה מותרים להיכנס לבית כנסת, אבל כלב טיפולי זה עדיין חדש. אני מקווה שהכתבה הזאת תיצור את השינוי. גם בעבודה יש מניין, ואני לא מתפלל שם כי אני לא יכול להיכנס עם הכלבה. עכשיו יהיו הרבה מאוד כלבי שירות, בעקבות המלחמה, אז צריך לתקן את המצב הזה. יש מאות כלבים שמחכים לנכי צה"ל. זה יהיה נפוץ, לכן הסוגיה של היתר לבית הכנסת חשובה מאוד".
