יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בשבוע שעבר הצבנו שתי מטרות לטור של השבוע: ראשית, לבחון האם יש הצדקה, בהיגיון-ההלכה הפורמלי, 'לפתוח' את תקנת רבן גמליאל וחכמי יבנה, שקבעו את התפילה היומיומית כחובה (על גברים ועל נשים כאחד); ושנית, לדון בשאלה המציאותית: האם הפיכת תפילתו של היחיד ל"רשות" תצמצם משמעותית את פוקדי בתי הכנסת.
אפתח דווקא בשאלה השנייה. כשאני מדבר על קביעה כי תפילת היחיד היא "רשות", אין הכוונה להוריד מערך התפילה, בוודאי לא זו שבציבור אבל גם לא זו שביחיד, אלא להסיר את עול המחויבות הטכנית, הגורפת והאינטנסיבית, לאמירת הטקסט הזה שלוש פעמים ביום, מחויבות שעיצבה עמוד שדרה קשיח של סדר יום עבור הגבר היהודי משך שנים רבות, תוך שהיא גוברת על היבטי מהות של התפילה – הכוונה, הפניות הנפשית, וגם ההשתתפות עם הציבור.
נמשיך לחתור לכך שבכל יישוב ושכונה יהיה בית כנסת שמקיים תפילות מדי יום, בבחינת 'נשלמה פרים שפתינו', ונמשיך לחנך להשכים ולהעריב לבתי כנסיות, ולהעלות על נס את 'הקבועים' שמחזיקים את המניינים בחמה ובצינה; אך נשחרר את היחיד מהצורך להחתים נוכחות בתפילה שלוש פעמים ביום – ונעמיד את חובת הגבר כמו חובת האישה: מחויבות עקרונית, הזדמנות יומיומית ("בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה"), אך לא דבר שצריך 'לצאת ידי חובה' בו, ושגובר א-פריורית ואוטומטית על רכיבים אחרים בסדר היום ובעשייה של כל אדם.
האם זה יוביל לנטישה המונית של בתי הכנסת? בוודאי שלא. אומרי קדיש ימשיכו לחזר אחרי התפילות הציבוריות; אנשים שעיתותיהם בידם, והקן החם של בית הכנסת עושה להם טוב, ימשיכו להשכים ולהעריב אליהם; מי שמצוות התפילה מדברת אליו ומעניקה לו כוחות, וגם מי שיודע שפקידת בית הכנסת מעניקה לו חוסן מול ניסיונות החיים, כמו גם אנשים בשלבי חיים שונים שבהם יש התחזקות דתית כזו או אחרת – כל אלה ימשיכו לבוא לבתי הכנסת, ורובם גם יתפללו ביחידות כשבית הכנסת לא זמין להם.
במילים אחרות, פרופיל פוקדי בתי הכנסת לא ישתנה מהותית מכפי שהוא היום; רק רגשות האשמה יפחתו, וכן ייעלמו להם עם הזמן אותם הררי תפילות שנאמרות תוך שהמתפלל מרגיש שהוא מכביר מילים ריקות, מתייסר בין הבושה על 'הטרחת' ריבונו של עולם בדיבוריו ובין הרצון להיות בסדר עם ההלכה והמנהג.
רגע, אבל איך אפשר לבטל את מה שהתקבע כחובה? מי אנחנו שנחזור בנו מתקנתם של רבן גמליאל וחבריו, רבנן דיבנה?
שתי תשובות בדבר. תשובת הזמן ותשובת ההתקבלות.
תשובת הזמן: התקבעותה של התפילה כמסגרת יומיומית, ראשית בציבור ואחר כך גם ביחיד, קשורה בטבורה בצורך לשמר זהות יהודית ונרטיב יהודי בעידן של חורבן וגלות – כמו הרבה מההתפתחות ההלכתית והדתית בדור יבנה ואחריו. הן התוכן של התפילה (שבמרכזו הציפייה לגאולה, לקיבוץ גלויות, להשבת ימינו כקדם) והן האינטנסיביות שלה הם מכשירים רבי עוצמה שבזכותם נשמרה הזהות היהודית במשך מאות רבות של שנות גלות, ונשמרה גחלת הציפייה לגאולה וההבנה שאיננו בני בית בגלויות השונות בהן חיינו.
לפי נוסחה ניכר שהתפילה נועדה לעת הזאת, והיא מעין תקנה שעניינה ללוות אותנו במסענו הארוך. מששבנו הביתה, יש לבחון את התקנה הזו מחדש. הן מבחינת התכנים (אנו מתפללים כיום על דברים שכבר זכינו להם) והן מבחינת הצורך להקדיש זמן משמעותי בכל יום ל'תחזוקה' של זהות יהודית.
באחד מטורינו הראשונים הזכרנו את דברי הרב משה שמואל גלאזנר, לפיהם כשעם ישראל מקיים חיים עצמאיים בארצו, חיים שבהם היהדות נוכחת לא רק בד' אמות של הלכה אלא בכל מרחבי החיים, אין צורך במערכת של תפילות בימי החול.
ומכאן לתשובת ההתקבלות: עמדנו כבר בשבוע שעבר על הדינמיקה של התקבלות תקנת התפילה. אף שנקבעה כחובה עבור גברים ונשים כאחד, בפועל החובה 'תפסה' רק אצל הגברים; אף שתפילת ערבית הייתה רשות, בפועל היא הפכה לחובה בשל התקבלות. במילים פשוטות, וכמו כל תקנת חכמים, שאלת ההתקבלות העממית היא מהותית לעיצובה של ההלכה.
רוב היהודים כיום אינם מתפללים בכל יום. נכון: מדובר ב'חילונים', ולכאורה הם בחרו להיות 'מחוץ למשחק', ולא צריך להתחשב במעשיהם (אחרת נקבע ש'נהגו ישראל לחלל שבת' וכדומה). אבל ההוצאה הזו אל מחוץ למשחק אינה פשוטה, משני היבטים.
ראשית, מדובר בציבור גדול מאוד, שלמרות הכותרת ה'חילונית' הוא בעל זיקה משמעותית אל מצוות רבות, אותן הוא מקיים מתוך זהות יהודית מובהקת, זהות שלגביה יש לו מסירות מלאה. שנית, חלק משמעותי מה'חילוניות' שהייתה כרוכה בציונות קשור ישירות לשאלת היחס הזה לתפילה. הקביעה שעלינו לקחת את גורלנו בידינו ולחתור לגאולה ריאלית במעשה מדיני והתיישבותי, בתוך הקשר היסטורי ובמשפט העמים – הקביעה הזו הייתה כרוכה בהפניית עורף מסוימת לאמצעי הישן של חתירה לגאולה – התפילה. בזכות התפילה שמרנו על הזיקה שלנו לארץ דורות רבים, אבל בזכות המעבר מתפילה וציפייה לעשייה אנושית, זכינו לממש את הזיקה הזו.
במילים אחרות – העובדה שתקנת התפילה היומיומית אינה 'תופסת' בפועל בכלל החברה הישראלית, אלא רק במגזר, אינה תוצאה עגומה של חילוניות כללית או בורות, אלא של עמדה רעיונית עמוקה שהביאה ברכה גדולה לעם ישראל. הטענה לפיה עם ישראל כבר 'פסק' בדורות אלה כנגד חובת התפילה (בארץ ישראל לפחות) היא אפוא טענה הראויה להישמע.
