יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')אגב דיוננו בתקנת התפילה, הזכרנו את העובדה שהתקנה התייחסה, מעיקרה, לנשים ולגברים כאחד (משנה ברכות פרק ג ו-ד). בפועל, כפי שכולנו יודעים, חובת התפילה התקבעה אצל הגברים ופחות 'תפסה' אצל הנשים. פוסקים רבים, מהרמב"ם ועד אחרונים, חיפשו ומצאו הצדקות למציאות הזו דרך הגדרות הלכתיות, שהבדילו בין חובת הנשים לחובת הגברים; אבל קריאה פשוטה במקורות – וכמוה גם שורה של פוסקים ראשונים ואחרונים – מלמדת אחרת: החובה זהה, עקרונית, גם אם המנהג בפועל שונה.
מרכיב משמעותי בעניין זה הוא השייכות לציבור ולתפילה בציבור. בעוד חיוב התפילה ביחיד היה זהה, התפילה בציבור נועדה – כמו כל ענייני הציבור – בעיקר לגברים. במעגל שקשה להגדיר בו מי הביצה ומי התרנגולת, נקבע כי המניין מורכב רק מגברים – וכי התפילה בציבור היא חובתם של הגברים. הנשים אינן נדרשות לתפילה, וממילא פוקדות הרבה פחות את בית הכנסת.
מציאות זו מלווה אותנו דורות רבים, אבל השינוי הדרמטי במעמד האישה בדורות האחרונים מביא אותנו לשאול האם נכון להמשיך ולשמר את המציאות הזו, ולהפוך את בית הכנסת ואת התפילה למקום היחיד שבו אולי מתחשבים בנשים – אבל "לא סופרים" אותן. פשוטו כמשמעו.
אני "מהותני", ודומני שכך גם כל המסורת שלנו – החל מפרשת הבריאה ועד היום. מהותני, כלומר מאמין שיש הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, ויש תפקידים שונים וכן הלאה. הזוגיות, שהיא יסוד המשפחה, נשענת על ההבדלים המהותיים הללו וכך גם כל הרומנטיקה, ובכלל זה מאמרי חז"ל היסודיים על הצורך של איש באישה כדי להיות אדם שלם, על החיזור אחר המציאה וכן הלאה.
מהותנות זו אינה סותרת שוויון מהותי: יש תפקידים שונים, אבל מדובר בשני צדדים של קומת האדם, וצלם א-לוהים שייך לכולם, כפי שלמדנו בפסוקי בריאת האדם: "ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם".
ובעוד 'חוסר שוויון' רב בעולם היהודי יכול להיות מוסבר – לא כתירוץ אלא באמת – על יסוד השוני המהותי והצורך במבנה זוגי, יש 'חוסר שוויון' רב שאינו כזה כלל. עניינים שבהם חוסר השוויון אינו קשור למהות – אלא פשוט למעמדה הנחות, מבחינה כלכלית, חברתית ומשפטית, של האישה בעידנים קודמים (וזו הזדמנות להמליץ בחום על ספרו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', "שהזמן גרמן", שנכתב לפני כמה עשורים אבל תורגם וראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת "אריג").
דומה, שספירת נשים למניין – או אי ספירתן – הוא דוגמה מובהקת וזועקת של תופעה זו. מציאות הלכתית המשקפת לא יותר מאשר מציאות חברתית כלכלית של עידן אחר, שבו נשים לא נתפסו כבעלות מעמד עצמאי אלא כנספחות לאביהן או לבעליהן.
הרי מהו מניין? מניין הוא מיקרוקוסמוס של עם ישראל. "עדה". המקור החשוב ביותר למושג המניין (שאינו בהכרח זהה ל"תפילה בציבור", אבל בפועל נוצרה חפיפה בין המושגים) הוא הגמרא בברכות כ"א ע"ב: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. מַאי מַשְׁמַע? דְּתָנֵי רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״. כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״, מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה. אַף כָּאן עֲשָׂרָה".
שאלה מעניינת היא מדוע אנו לומדים את עניין המניין דווקא מעשרת המרגלים, שהביאו אסון על עם ישראל; אבל כך או אחרת, אין כאן שום דיבור על גברים או נשים. יש כאן דיבור על "עשרה מישראל". ההנחה שעשרה מישראל היא גברים – היא פשוט מושכל יסוד, שכן כאשר מדברים על אישיות עצמאית שמהווה אחד מעם ישראל מדברים על גבר (ולא אישה), גדול (ולא קטן), בן חורין (ולא עבד). במילים אחרות, אדם בעל מעמד עצמאי.
מושכל היסוד הזה השתנה, וטוב שהשתנה. זכינו והנשים הן כיום אישיות עצמאית לכל דבר – גם בתוך מערכת זוגית וגם בלעדיה. כמו שסופרים אישה מבחינת פנסיה, זכות הצבעה או חשבון בנק, כך מתבקש לספור אותה בתוך מניין שמהווה עשרה מישראל, מיקרוקוסמוס של העם היהודי.
כל זה טוב ויפה, אלא שב-99% מהקהילות הדתיות לא עושים זאת, וצירוף נשים למניין נתפס כדבר מה 'קונסרבטיבי' או פרוגרסיבי. לא סיבות הלכתיות עמוקות מביאות לכך (לעיתים מגייסים אחת, אבל זה רק התירוץ), אלא הרצון להמשיך את המסורת ולא לערער עליה.
את כוחה של המסורת תיארו יפה באותו פזמון ידוע ב'כנר על הגג', שגם שואל מדוע הגבר הוא המתפלל – ועונה 'מסורת! מסורת, מסורת!'. ובאמת, יש ערך גדול מאוד לשימורה של מסורת – אך הערך הזה אינו בלתי מוגבל. כאשר שמירת המסורת יוצרת סתירות עמוקות מדי בין הערכים של התורה ובין הביצוע שלה, היא עתידה בסופו של דבר לפנות את מקומה לגרסה מעודכנת יותר, אמיתית יותר ונאמנה יותר לתורה ולברית.
