הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)השבוע הוזמנתי לשירות מילואים. במהלכו פגשתי חיילים וחיילות שלא ראיתי זמן רב. המפגש היה מרגש: שמחנו זה בזה. מתוך המפגש עלתה שאלה ישירה: האם אני שומר נגיעה? תשובתי הייתה "אינני שומר נגיעה, אני נגיעה שומר".
בטור זה, ובטורים הבאים, אבקש לעמוד על ההבדל העמוק בין שתי התפיסות הללו. דרך עיון בהלכות איסור נגיעה כפי שהן מובנות ומיושמות כיום, נבחן לא רק את היחס למגע, אלא תפיסות יסוד של האדם, של החברה ושל המרחב הציבורי. שאלות של אמון ופחד, זהות וערכים אוניברסליים מול פרטיקולריים יאפשרו לחדד את ההבחנה שבין "שומר נגיעה" ל"נגיעה שומר".
במקרה השבוע יצא לי לשוחח על סוגיית איסור הנגיעה, בעקבות הודעה שפורסמה לקראת טקס רשמי ובה התבקשו עובדות הארגון להימנע מלחיצת ידו של ראש השב״כ. לכאורה, לא מדובר בבקשה אישית הנאמרת בנעימות או בהעדפה פרטית, אלא בהנחיה מערכתית, כמעט כזו הנושאת אופי של הוראה מבצעית.
עצם הניסוח, כמו גם האופן שבו הועברה ההודעה, עוררו תגובות מכיוונים שונים. זמן מה לפני הטקס נשלחה למשתתפות הודעה המורה להן להימנע מלחיצת ידו של ראש השב״כ. לכאורה, מדובר בזכותו של כל אדם לקיים אורח חיים בהתאם לאמונותיו ולערכיו, כל עוד אין בכך פגיעה במילוי תפקידו הציבורי או בזכויות הזולת. אם כך, נשאלת השאלה המתבקשת: מה הבעיה? כל אדם נושא עמו מערכת ערכים משלו. כשם שניתן לבקש הימנעות ממגע פיזי, ניתן היה באותה מידה אבסורדית לבקש שלא ללחוץ יד, שלא לחייך, או שלא לשתות קפה בסמוך לראש השב״כ. מדוע, אם כן, דווקא בקשה זו מעוררת בהלה כה גדולה? האם החשש נובע מן הטענה שבקשה מעין זו מאיימת על המרחב הציבורי ועלולה לכרסם בנורמות ובערכים דמוקרטיים וליברליים?
אולם, כאן מתגלה פרדוקס מעניין: דומני שאותן נורמות ליברליות עצמן הן גם אלו שבלא מעט הקשרים תרבותיים וחברתיים תורמות להחפצת נשים, להפיכתן לאובייקטים בפרסומות, במדיה ובשיח הצרכני תוך שימוש מיני וציני בגופן לצורך מכירת מוצרים, מכוניות ואורח חיים. אם כך, מהו ההבדל המשמעותי בין בקשה אישית, לכאורה פשוטה, של אדם המבקש למלא את תפקידו בהתאם לאמונתו, כל עוד אין בכך פגיעה בתפקודו הציבורי או בזכויות האחר, לבין ערכים תרבותיים רחבים המתקבלים כמעט כמובן מאליו, אף שהם עצמם מעוררים שאלות מוסריות עמוקות לא פחות? מהו מקורה של תפיסת איסור נגיעה?
התורה מספרת כי יעקב נישק את רחל כאשר ראה אותה לראשונה. פרשנים רבים, לאורך הדורות, חשו אי נוחות בלשון המעטה לנוכח תיאור זה, ותהו כיצד יעקב נישק את רחל, שהרי נשיקה בין גבר לאישה נתפסה בעיניהם כמעשה פריצות. האם מדובר היה בנשיקה בעלת אופי ארוטי? ואם לא, היכן נישק אותה? על היד, הכתף, הצוואר, המצח, או שמא על פיה?
שיתפתי את הקֵס סמאי כהין שליט״א בכמה מן הפרשנויות לשאלה. הקס פרץ בצחוק גדול, ולאחר שנרגע אמר: ״דווקא הייתי תוהה לו יעקב לא היה מנשק את רחל, בת אחי אמו. כך היה מנהגנו באתיופיה, כאשר קרובים ומכרים נפגשים, במיוחד קרובים וחברים שלא ראו זה את זה זמן רב. נהגנו לנשק על הלחי, מצד לצד, ולעיתים אף לבכות מרוב שמחה והתרגשות״.
לדבריו, גם בשעת פרידה נהגו להתנשק ואף לבכות מתוך רגש עמוק. ואכן, כך היה המנהג הרווח בתרבות הדתית האתיופית: אמירת שלום בין איש לאישה, בין גברים ובין נשים, כללה לחיצת יד ולעיתים גם נשיקה על הלחי. מי שנפגשו תדיר הסתפקו בלחיצת יד, ואילו מי שלא התראו זמן רב נהגו לנשק על הלחי מתוך געגוע. מאחר שמדובר בנשיקה של קִרבה וגעגוע, ולא של תשוקה מינית, לא היה בה כל ממד של חוסר צניעות. ההיפך, זה נחשב לדבר ה'.
מכאן מתעוררת שאלה עקרונית: מי כאן באמת נושא את דבר ה׳? ומה בדיוק התכוון הקב״ה במעמד סיני, כאשר נאמר: ״ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב״? שהרי גם הקהילה היהודית האתיופית עמדה, במובנה הרוחני המסורתי, בהר סיני ושמעה את דבר א-לוהים.
ובאמת בדיקה היסטורית קצרה מלמדת כי עד לפני כ-60 שנה, ואף בקרב רבנים גדולים לרבות מי שגדלו והתחנכו בתנועת בני עקיבא בארה"ב, במרוקו ובקהילות יהודיות נוספות, סוגיית איסור הנגיעה כלל לא עמדה במוקד השיח הדתי. לעיתים אף לא הוזכרה. יתר על כן, נושאים אחרים, כגון אורך החצאית או ריקודי הורה למען מטרה ציבורית וערכית, נתפסו כחלק טבעי מחיים דתיים מלאים. התרבות הדתית דאז הייתה, במובנים רבים, קרובה יותר לנוהגי יהדות אתיופיה מאשר לעיסוק ההלכתי האובססיבי שאנו עדים לו כיום.
אז מה השתנה? על שאלה זו ועוד, אמשיך לדון בטור הבא.
