אל תבטיחו הבטחות שווא

״נשבע להרע ולא ימיר״ –  במילים אלה בחר דוד המלך לתאר את תכונות מי שראוי לגור במקום קדשו של הקב״ה. המפרשים כולם הסבירו שאין מדובר חס ושלום בשבחו של אדם שנשבע לעשות רע, כי אם להפך: אף אם הוא נשבע להרע לעצמו – הוא לא יחזור בו, בשל החובה הגדולה של אדם לעמוד בדיבורו: ״נשבע להרע – לעצמו, ולא ימיר שבועתו, קל וחומר שאינה ממירה בדבר שאינה לרעתו״ (רש״י שם).

היסוד הגדול של קיום דברים שאדם נשבע עליהם בהקשר של עלייה לבית המקדש נמצא גם בפסוקים השגורים אצלנו בהיקפים גדולים: ״מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו…אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה״.

הפרת שבועה של אדם חמורה משני כיוונים שונים, המשלימים האחד את השני. ראשית – היא חילול השם, במובן הממוקד של המילה. שמו של הקב״ה הוא הערב לקיום השבועה, שכן אדם נשבע בשם ה׳, ועל כן בשעה שאין הוא נאמן לשבועה שיצאה מפיו, והוא מתכחש לה כאשר היא נתפסת בעיניו כתוצאה בסופו של דבר תהיה לו לרעה – הוא מחלל את שם ה׳. שנית – יש בה עולם מוסרי פגום העומד בפני עצמו. בשעה שאין אדם נאמן לדברים היוצאים מפיו, הרי הוא ממסמס את משמעות המילים והדיבורים, מעצים את חוסר האמון שבין בני אדם, ולמעשה אינו מאפשר קיום חברתי שאינו מבוסס על כוח ואלימות, שכן המילים מאבדות מתוקפן.

שורש הבעיה מצוי פעמים רבות לא במימוש ההתחייבותֿ, כי אם כבר בשעה שהיא נאמרה. פעמים רבות מדי ההתחייבויות מפילות בפח אנשים מלכתחילה. דבר זה הוא אחת הרעות הגדולות בפוליטיקה. נאמרות בה הבטחות לבוחר שאין להן שום תוקף כבר בשעת אמירתן, והמתחייב להן יודע שלא יהיה בכוחו לממש אותן, ואף על פי כן, הוא מצהיר עליהן. זו נפילה מוסרית כפולה: גם של המבטיח, אך גם של הציבור, שמאפשר מציאות כזו ואינו גובה מחיר ממי שמלכתחילה מתחייב לעשיית דברים.

השורות הבאות נכתבות ללא קשר לשאלה כיצד להתמודד עם סוגיית הגיוס. תהיה עמדתו של אדם אשר תהיה, בין אם הוא תומך בשחרור כל מי ששייך לעולם החרדי, ובין אם הוא תובע גיוס שווה לכולם, וכמובן כל העמדות שבתווך – ישנה חובה הלכתית, מוסרית ואנושית לתבוע מהצבא שלא להבטיח דברים שמלכתחילה אין הוא יכול לעמוד בהן.

התחייבויות אלה הן גם אסורות כאמור לעיל, אך הן גם דרך קצרה שהיא ארוכה מאוד מאוד. הצבא ישלם על כך מחיר יקר מאוד, שכן תהיה הצדקה לאכזבה ולהתנכרות שתצמח כתוצאה מכך. הצבא אינו יכול להבטיח שמי שנכנס חרדי אליו ייצא חרדי, בדיוק כפי שאינו יכול להבטיח שמי שנכנס חילוני אליו ייצא חילוני; הצבא אינו יכול להתחייב שחיילים לא יפגשו חיילות, שכן גם כשהגוף העיקרי אכן יהיה מבודד מגדרית, תמיד יתקיימו מצבים בשוליים – בהפניות רפואיות, בקורסים, בעניינים מקצועיים שונים וכדו׳ – שמפגש כזה יתרחש; הצבא אינו יכול להבטיח כי גוף חוץ צבאי יבחר החלטות במקומו וכדו׳.

כאמור, הנושא העומד על הפרק אינו עצם סוגיית הגיוס, ואף לא אם ההתחייבויות האלה מוצדקות או הכרחיות, כי אם בעובדה שפשוט לא ניתן לקיימן. ניסיון להעלות אחוזי גיוס בהתחייבויות שמלכתחילה אין שום סיכוי שהן תתגשמנה – הוא עיוות מוסרי, גם לא פעיל באופן מעשי.

צריך להתייצב מול המציאות בעיניים אמיתיות, להחליט מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות כדי לעצב את הצבא כמקום שירות מותאם, ולא פחות מכך – מה ניתן לעשות ומה לא ניתן לעשות. זו דרך שיש בתחילתה קשיים, אבל היא מסילת הישרים.