עשרת ימי תודה

האדם המערבי מרגיש שחייבים לו או מרגיש שהוא חייב לעצמו, וכשזה מתממש – זה לא מפתיע אותנו כלל

לאחרונה הגיעה לבית של אבא שלי מטפלת חדשה, ממוצא אתיופי. שוחחנו, והתברר שדרכי העליה, ושנת העליה שלנו לארץ ישראל היו מאוד דומות. כשאמרתי לה שאני ממהר לעבודה, התחלנו להשוות בין החיים באתיופיה לחיים בישראל. שאלנו את עצמנו – למה באתיופיה, על אף שרמת החיים הייתה נמוכה, איכות החיים הייתה גבוהה? זכרנו שחיי הכפר היו הרבה יותר שקטים, שלווים ומאושרים, מרצים ומלאי ביטחון. שום דבר לא היה מובן מאליו. זאת לעומת החיים בישראל, שעל אף רמת החיים הגבוהה בהרבה מאשר חיי הכפר שהיו לנו, נראים כלחוצים, בעלי מתח גדול, ואפילו בצורה לא מובנת קיים חוסר ביטחון, הרבה דאגות ואכזבה.

בכפר שלנו, המילים תקווה, חזון, אמון ואמונה הדריכו אותנו. בחברה הישראלית/מערבית נראה שהמילים אכזבה, כעס, ייאוש וחשדות הן היותר דומיננטיות. אז מה פשר התופעה? במקום שיש פחות יש יותר תקוה, ובמקום שיש יותר יש הרבה ייאוש?

בחברה הישראלית, וגם בזו המערבית, קיימת גם ההרגשה הזאת שתמיד מגיע לנו יותר מבני הזוג ומבנות הזוג, מהמדינה ובעצם מ"האחר". זאת סכנה גדולה. דומני שהבעיה נובעת מקדימות של ה"רצון" ל"צורך". מה ההבדל בין רצון לצורך? או בין צריך לרוצה? מבלי להיכנס להבחנות השונות הקיימות, אפשר לומר שההבדל העיקרי הוא קודם כל מצד ההגדרה. המונח 'צורך' מתייחס לכל מה שדרוש לנו למען הקיום הפיזי שלנו או הבריאות הנפשית שלנו. 'רצון' הוא סוג של שאיפה לשלמות, אידיאליזציה, מילוי כל החסרונות. הצורך, לעומת זאת, מבטא את קבלת המציאות כפי שהיא, ריאליזציה, ההבנה העמוקה שאי אפשר להשיג הכל. הבדל נוסף הוא השימוש היומיומי במונחים ובהרגשה הפנימית שלנו. המילה 'צורך' מבטאת תחושה של מחויבות, והמילה 'רצון' מבטאת תחושה של בחירה וחופש פעולה. הצורך הוא מוגבל ומוגדר, והרצון הוא בלתי מוגדר ומוגבל – הוא בעצם אין סופי. לעיתים אנו מרגישים שצריכים וחייבים לעשות את מה שאנחנו רוצים, וזה חלק מהסוד הגדול של חיי המערב לחיי יצירה ופרודוקטיביות, אבל מדובר גם בחלק מהבעיה שעלולה להוביל לחוסר סיפוק תמידי ולבסוף לייאוש.

מה שמכונן את חיי הכפר ביום יום הוא הצורך ולא הרצון. גם לכך יש מחיר ורווח. ההבדל בין צריך לרוצה הוא בדיוק כמו ההבדל בין אפשרי וחייב. האדם האתיופי האמין שהכל אפשרי וכשזה מתממש – הוא מופתע לטובה. האדם המערבי מרגיש שחייבים לו או מרגיש שהוא חייב לעצמו, וכשזה מתממש – זה לא מפתיע אותנו כלל. מכאן מובן מדוע בחיי הכפר שום דבר לא היה מובן מאליו ובחיי המערב הכל מובן מאליו.

א-לוהים היה צריך לצמצם את עצמו, את רצונו, את שלמותו בכדי לאפשר את ה"צורך", את החומרי, את הניגודיות. עלינו ללמוד סוד זה של חיי הכפר, שנחנך את עצמנו לסוד הצמצום. אך אנו לא חייבים לבטל את הרצון. להיפך. הרצון של א-לוהים הוא שגרם לבריאת העולם. כח הרצון של יהודים מכל העולם ובמיוחד התנועה הציונית, הוא שהביא לתקומת ישראל ולנס קיבוץ גלויות.

כמה יפה היוזמה המבקשת להכניס ללוח השנה העברי מסורת ישראלית חדשה, בימים המיוחדים שלקראת יום העצמאות. עשרת ימי תודה. שמעתי עליה לראשונה מפי הרב דני סגל. הרב דני הסביר שיוזמה זאת נשענת ומקבלת השראה מ'עשרת ימי תשובה' שבמסורת היהודית. בעשרת ימי תודה אנחנו מוזמנות ומוזמנים לרענן את היחסים שלנו עם עצמינו כפרטים ועם עצמנו כחברה, כעם וכמדינה. עשרת ימי תודה הם הזדמנות להתבונן ולראות את עצם קיומה של מדינת ישראל כדבר שאינו מובן מאליו, כמו גם להטיל זרקור על הטוב והיפה שבחיינו האישיים. יש לזכור שמקור שתי המילים 'הודיה' ו'הודאה' הן בלשון חכמי הגמרא ושתיהן מביעות את אותה המשמעות. בעברית החדשה, לעומת זאת, נוצר הבידול במשמעות בין הודיה להודאה: המילה 'הודאה' מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה, 'הודיה', מציינת כמעט תמיד הבעת תודה. ממבט שיטחי נראה שצמד המילים הללו, במשמעותן העכשווית, רחוקות אחת מהשניה, כרחוק מזרח ממערב. אבל מנקודת מבט פנימית יותר, צמד מילים הללו לא זו בלבד שאינן סותרות – אלא הן משלימות. הודאה איננה ניגודה של ההודיה. היא אחותה.

חלק משמעותי מהקשר שלנו עם אחרים צריך לנוע על שני צירים: ציר אחד של הודאה, להבין שהכל מהאחרים ובעצם אין לנו משהו משלנו. אנו אשמים. הציר השני הוא ציר ההודיה. ציר ההודיה-הכרת התודה, מתגבר ומתעצם באמצעות הציר הראשון – שהכל הוא מאחרים. אין לי שום דבר מעצמי ושום דבר לא מובן מאליו, בכל רגע בחיינו, אבל במיוחד – מדינת ישראל, שהיא נס גדול ומתנה גדולה שעלינו לשמור עליה, כי זאת מתנה שבירה מאוד.

(קדושים תשפ"ב)