יעקב ספוקויני"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (יב, כא-כב).
לאחר ההדרכה של ה' למשה כיצד להתכונן ליציאת מצרים ("החודש הזה לכם"), משה מורה לבני ישראל לקשור שֶה למשך ארבעה ימים ואחר כך לשחוט אותו ולהזות מדמו על המשקוף והמזוזות בפתח הבית. המעשים הללו דרשו אומץ, שכן הַשֶּׂה נחשב כעבודה זרה של המצרים ולא פשוט לשכן העברי לספר למצרי שהוא מתכונן לשחוט את הַשֶּׂה לשם קורבן. גם סימון הבית בדמו של השה, עלול להיות פתח לצרות.
אלשיך מסביר כי שני הפעלים, משכו וקחו, מבטאים את רצון ה' מהם. משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן למצווה. הרמב"ם מפרש זאת כמבחן אמונה. אם עשו כך בני ישראל, משמע שהפסיקו לחשוש מהמצרים והחלו לבטוח בה' שיוציאם ממצרים.
אומץ יוצא דופן נדרש גם מפעילי העלייה בברית המועצות לצאת נגד המשטר הקומוניסטי הדורסני בדרישה לאפשר ליהודים לצאת ולעלות לארץ. הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, גרם לבריה"מ לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לעומת זאת, הניצחון תרם להתעוררות ציונית בקרב יהודי בריה"מ. יהודים אלה, שזהותם היהודית וזיקתם לישראל דוכאו תחת השלטון הקומוניסטי, התעוררו לפתע ואלפים דרשו לעלות ארצה. כאשר הרוסים דחו בקשתם, נולד 'מבצע חתונה'.
הכל היה מוכן להצגה הגדולה. השכם בבוקר י"א בסיוון תש"ל, 15 ביוני 1970, צעדו 12 יהודים לעבר מטוס מנהלים בעל 12 מקומות. הם היו לבושים בחגיגיות לקראת טיסתם לחתונה, כביכול. התכנון היה להשתלט על המטוס ולהטיסו לשבדיה. אם הטייס יסרב – מארק דימשיץ, אחד מהתריסר שהיה טייס בעצמו, יטיס את המטוס מלנינגרד כ-750 ק"מ עד לסטוקהולם בשבדיה. הטיסה באזור המסוכן תארך רבע שעה בלבד, אלא שליד כבש המטוס חיכו להם אנשי הבולשת הרוסית ועצרו את כולם.
הכל היה מוכן להצגה הגדולה. השכם בבוקר י"א בסיוון תש"ל, צעדו 12 יהודים לעבר מטוס מנהלים בעל 12 מקומות
הקבוצה, שהורכבה מ'סירובניקים' ותיקים, לא באמת הופתעה. הם חשבו – או שנצליח ואז נעורר את דעת הקהל בעקבות המבצע הנועז, או שניכשל, אבל העולם יראה מה מוכנים יהודים להקריב כדי לצאת מבריה"מ.
הרוסים העמידו את החבורה למשפט ראווה באשמת בגידה בבריה"מ, עבירה שהעונש עליה הוא מוות. במהלך המשפט התארגנו הפגנות מול שגרירויות בריה"מ ברחבי העולם. המפגינים נשאו בידיהם שלטים הנושאים את סיסמת השחרור שבפרשתנו "שלח את עמי", ושלטים הזועקים לשחרור הנאשמים.
במשפט עצמו, מנהיג הקבוצה אדוארד קוזנצוב והטייס דימשיץ נידונו לעונש מוות. רעייתו של קוזנצוב, סילבה זלנמסון, נידונה ל-10 שנות מאסר. עונש המוות הומר למאסר ממושך בזכות המאבק העולמי. יתרה מכך, בזכות הרעש שעורר המשפט, התירו השלטונות ליותר מ-300 אלף יהודים לצאת מבריה"מ ולעלות לארץ.
משתתפי 'מבצע חתונה' השתחררו אחרי כמה שנים כחלק מעסקת חילופי אסירים ומרגלים בין בריה"מ לארה"ב.
אחד המשתתפים, יוסף מנדלביץ', נידון ל-15 שנות מאסר. מאסרו הופחת בהמשך ל-12 שנים במחנה סגור בהרי אורל, מתוכן 3 שנים בתנאים מחמירים, כיוון שנאבק על זכותו לשמור מצוות בכלא. בספרו 'מבצע חתונה' הוא כותב על האמונה שעזרה לו לשרוד את ייסורי הכלא:
"באותו רגע שמעתי את קול ה', שקרא לי לצאת לדרך. באה שעתי לקחת על עצמי את מילוי כל המצוות שנצטוו בני ישראל… עדיין הייתי רחוק מלהיות יהודי באמת, אך ביני לבין עצמי החלטתי לבחור בדרך הישר, והחלטתי זו התקבלה אצלי מתוך הכרה מלאה. וכך, מתוך תחושה פתאומית של זיקתי לעם ישראל הגעתי לידי הבנת זיקתי לה'". מאז הלך והתחזק באמונתו. מנדלביץ' עלה ארצה בתשמ"א (1981) והשתתף במאמצים לשחרור חברו נתן שרנסקי.
תריסר משתתפי 'מבצע חתונה' הוכיחו, בדומה ליוצאי מצרים, כי המעז מנצח!
