קדושה, מהי?

קדושה, מהי?
מאת חנוך ובר, רו"ח

פרשת 'קדושים' שנאמרה בהקהל, נפתחה בהצהרה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, ב). נשאלות שלוש שאלות על פסוק זה: האם הקריאה שנעשתה פה מהווה מצווה ספציפית? מדוע קשר ה' בין קדושת עם ישראל לקדושתו? והשאלה החשובה מכל: מהי קדושה?

לשאלה הראשונה: האם הקדושה הינה מצווה, עונה הרמב"ם ב'ספר המצוות' בצורה מפורשת. לפני מניין ומיון המצוות מונה הרמב"ם ארבעה עשר כללים, שהרביעי מתוכם הינו: "שאין למנות ציוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כּלה]." בהרחבתו בנושא הוא מבאר: "אם כן אין הבדל בין שהוא אומר קדושים תהיו או אילו היה אומר: עשו מצוותי". במילים אחרות 'קדושים תהיו' לא מחדש מעשית כלום ולכן אינה מצווה.
ברם התורה הינה הרבה יותר מאוסף של תרי"ג מצוות. היא מערכת רוחנית סינרגית שבה הסה"כ הינו יותר מסיכום הפרטים. נראה שהקב"ה רצה ליצור דבק רוחני בין כל המצוות. הדבק הרוחני הזה הינו הקדושה, ולכך בא הציווי "קדושים תהיו". אבל עדיין נותרה השאלה מהי הקדושה ומה מצפה הקב"ה מאיתנו, מעבר לקיום מצוותיו, אחת אחת.

בנושא הגדרת הקדושה אמר רש"י: "קדושים תהיו- הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". פרשנותו, המצומצמת על פניה, מבוססת כנראה עם סמיכות הנושאים בין סוף הפרשה הקודמת, 'אחרי מות', שדנה בעריות, ובין תחילת פרשתנו. מדבריו אפשר לחוש את הרצון לבטא את הנחיצות של "הדבק" שבין המצוות.

הרמב"ן הרחיב את המושג 'קדושים' ל"פרושים מן המותרות". לדעתו, אחרי שהתורה פירטה את האיסורים המוחלטים היא קבעה פה שגם מה שנראה עד כה כמותר—כגון לאכול הרבה, לשתות הרבה, ולהיות מצוי אצל האישה "כתרנגולין"— הינו אסור. יהודי המאמץ אורח חיים כזה הינו, עפ"י לשונו, "נבל ברשות התורה". בעצם, הרמב"ן פוסק שאין לאדם רשות להגזים במותרות ולהיות נבל ברשות התורה, כיוון שבדיוק פה ציוותנו התורה: קדושים תהיו.
עד כה הגענו לקדושה המוגבלת ל:"סור מרע". והיכן "ועשה טוב"? האם תתכן קדושה ללא "ועשה טוב"? נראה שכאשר אדם מנמיך ככל האפשר את תאוותו, שהיא במהותה קשורה ללקיחה ודאגה לעצמו, הוא מכין את נפשו לנתינה. נתינה הינה הרמה הגבוהה ביותר של קדושה, הרמה שבה האדם מתקרב לבוראו. הכיצד? הקב"ה הינו כולו נתינה—כל מעשיו הינם לטובת בריותיו. מעשהו הראשון של הקב"ה– הבריאה—היה מעשה של הפריה אלוקית, של נתינה, של פרישות של היש מן האין, וכך כל מעשיו מאז. הקדושה שלנו לא יכולה להיות רק נתינה טהורה, כי אנו גם גשמיים. אבל אנחנו כן מסוגלים להפוך כל אחד ממעשינו כך שהוא יהיה לטובתנו וגם לטובת זולתנו. בכך נגיע לאידיאל האנושי של הקדושה.
בהקשר זה מעניין לציין שבפרשת 'קדושים', התורה מסיימת את ציוני המצוות עשר פעמים במילים "אני ה'", ועשר פעמים במילים "אני ה' אלוקיכם". מדוע? ראשית, המספר עשר מסמל שלמות. ואכן, הקב"ה מושלם בקדושתו—ומודיע על כך בהצהרה "אני ה'". ברם, הוא חפץ בשלמות יתרה, זו שהוא "יזכה" לה כאשר בניו יגיעו לקדושתם המקסימלית, עפ"י דרגתם האנושית. אז תהיה קדושה יתרה בעולם, הקדושה המשולבת שלו ושלנו—הנרמזת בביטוי "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
כיצד נגיע מעשית לקדושה שתוארה עד כה? בפרשת 'קדושים' ישנן 51 מצוות. בצורה אינטואיטיבית היה אדם מצפה שרוב, אם לא כל המצוות בפרשת 'קדושים' יהיו מסוג בין אדם למקום. אבל לא כך— כי 34 מצוות הינן בין אדם לחברו– בדיוק פי שתיים ממספר המצוות שבין אדם למקום. המספרים הללו באים ללמדנו שמשיגי הקדושה ראויים להתמקד יותר במצוות שבין אדם לחברו מאשר במצוות שבין אדם לבוראו.
עד כה הדגשנו קדושה-מיקרו, של היחיד. ברם, יש קדושה לאומית, קדושה-מקרו. ה' ציוונו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומהי הדרישה מאיתנו בהקשר זה? שוב פרישות– פרישות מן הגויים. כי לא פחות מאשר חיינו כאומה תלויים בקיומה של הקדושה הזו.
האקט הראשון בתורה של היהודי הראשון, אברהם אבינו, היה אקט של פרישות—"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ". בציווי זה קבע ה' שפרישות פיזית הינה תנאי הכרחי לפרישות רוחנית. ועוד, האקט הלאומי הראשון של בני ישראל היה לקיחת השה לפני יציאת מצרים והקרבתו לה'. בכך, עם ישראל הכריז שהוא פורש רוחנית מהתרבות המצרית, ובכך ביצע מעשה גדול של קדושה—במסירות נפש רבה.
המלחמה הארוכה על זהותו וקיומו של עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה הינה לא פחות מרצף מאבקים על שמירת קדושתו ופרישתו מן הגויים. כך היה בחטא העגל, בחטא המרגלים ובחטא בנות מואב—בכולם קדושתו של עם ישראל עמדה במבחן. כך היה לכל אורך תקופת בית ראשון כאשר בני ישראל חטאו בעבודה זרה, וכך היה כאשר רבים מבני ישראל התייוונו בתקופת בית שני. כך היה כאשר רבבות יהודים התנצרו בתקופת ההשכלה כדי לקדם את הצטרפותם לחברה "הנאורה" של אירופה. וכך היום, כאשר הדחף להתבולל, להידמות לגויים, להיות כמותם מהווה שואה רוחנית אדירה הפוקדת את עמנו—גם בגולה וגם פה בציון. המלחמה המתמדת מיציאת מצרים ועד היום הינה על הקדושה! שאלת השאלות הינה: האם נצליח להתבדל מן הגויים, "עם לבדד ישכון", ובכך להביא את אור התורה לגויים, או ח"ו נתבולל בגויים ונבלבל את הגויים? זו השאלה וזה האתגר של עם ישראל.
נראה שעפ"י התורה הקדושה, וגם עפ"י המציאות, הדרך הטובה ביותר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש הינה בקיום שתי מצוות קריטיות: ישוב הארץ, כך שנהיה פרושים פיזית מן הגויים, ולימוד תורה, כך שנהיה פרושים רוחנית מן הגויים. כמובן, שאין זאת אומרת שעלינו להתבדל מחוכמות הגויים, מן הטכנולוגיות שלהם. אדרבא, עלינו לנצלם כאמצעים להגדיל תורה ולהאדירה. חז"ל ידעו לפני אלפיים שנה שיש חוכמה בגויים, רק תורה אין בהם. יהי רצון שעם ישראל ישכיל לקיים את מצוות קדושתו בשני הכלים הגדולים שברשותו—תורה וחכמה.

תשס"ו