הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםפרשת בשלח, כשמה כן היא, היא פרשה של "דרך". היא מלווה את תהליך ההסתגלות המורכב של עם ישראל למעבר מחיי עבדות לחיים במדבר, ולהתמודדות עם אתגריו הפיזיים והמנטליים. אם נתבונן במבנה הפרשה, נגלה שהיא עוסקת בשלושת צורכי הקיום הבסיסיים ביותר: מים, מזון וביטחון. בתחילת הפרשה ובסופה אנו פוגשים משברים הקשורים במים ובמלחמה, אך הלב של הפרשה – המרכז שלה – עוסק באוכל. בפרשת המן.
האוכל, המים והביטחון אינם רק צרכים פיזיים; הם חושפים את שאלות העומק של הקיום האנושי. בפרשת המן, אנו נחשפים לדינמיקה מרתקת בין הנהגה שמיימית, המציבה אידיאל, לבין הנהגה ארצית, המכירה בחולשות האדם.
הכל מתחיל בתלונה הכפולה של העם: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". בתוך הזעקה הזו מסתתרים שני רבדים שונים לחלוטין: האחד הוא חרדה קיומית מפני רעב ומוות ("לחם לשובע"), והשני הוא געגוע לתענוגות ולתאוות ("סיר הבשר"). תגובתו הראשונית של הקב"ה מבקשת לעשות סדר ולבודד את הצורך האמיתי: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם… לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". התפריט הא-לוהי המוצע כולל לחם בלבד. ללא בשר.
נראה כי הקב"ה רואה ברגע הזה של יציאת ישראל לחירות הזדמנות היסטורית לתקן את העולם ולחזור אל חזון הצמחונות של ספר בראשית. בגן עדן, ייעודו המקורי של האדם היה ניזון מן הצומח בלבד. רק לאחר המבול, בעקבות ירידת הדורות, הותר לאדם לאכול בשר. כעת, כשהעם הנבחר יוצא למדבר כדי לקבל תורה, הקב"ה מבקש להציב רף מוסרי חדש: מענה מלא לצורך הקיומי בלחם, אך סירוב לשתף פעולה עם תאוות אכילה וכוחנות הכרוכה בהריגת בעלי חיים. זהו ככל הנראה ה"ניסיון" המוזכר בפסוק – אך האם העם מסוגל להתעלות לדרגה רוחנית זו?
אולם, כאן מתגלה גדולתו של משה כמנהיג שנמצא בתוך עמו. משה מבין שמול העם העייף והמפוחד הזה, אי אפשר להחזיק רק באידיאלים צרופים של גן עדן. הוא מזהה שהצורך בבשר, גם אם אינו "קיומי" במובן התזונתי, הוא צורך נפשי ורגשי שהעם לא יוכל לעמוד בסירובו כעת. לכן, הוא מבטיח להם: "בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ". באופן מדהים, עמדתו הפרגמטית של משה מתקבלת בשמיים, והופכת למדיניות הא-לוהית בפועל. הקב"ה מאשר את דברי משה ומספק להם את השליו.
השיעור של פסח מצרים
הפער הזה, בין האידיאה המוחלטת לבין המציאות האנושית השברירית, אינו חדש. הוא הופיע כבר חודש ימים קודם לכן, בליל יציאת מצרים (בדיוק באותו תאריך בחודש). אם נתבונן בהוראות המקוריות של הקב"ה לקראת קורבן הפסח, נראה שהדגש היה על מוכנות ליציאה מיידית: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן". המסר ברור: הלילה בורחים!
אך כשמשה מעביר את ההנחיות לזקני ישראל, מתרחש שינוי דרמטי. משה משמיט לחלוטין את אלמנט הבריחה והחיפזון. הוא מורה להם להישאר ספונים בבתים ולהתגונן מפני המגפה שמשתוללת בחוץ: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". אף מילה על כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרכו לארוז את חייהם ולצאת אל הלא-נודע. מדוע משה בוחר להעלים מעיניהם את בשורת החירות באותו לילה גורלי?
התשובה נעוצה ככל הנראה בניסיון חייו המר. בצעירותו, כשניסה לראשונה לגאול את אחיו ולהתערב בסבלם, הוא חווה דחייה, ניכור ואיומי הלשנה מצד העם עצמו. משה למד בדרך הקשה שעם של עבדים, המורגל בכניעה, יתקשה להכיל את החרדה העצומה הכרוכה בבריחה אקטיבית ממשעבד אכזר. הוא הבין שאם יבשר להם מראש על הבריחה, הפחד ישתק אותם. לכן, כמנהיג אחראי, בחר משה "להרדים" את המתח ולאפשר להם להתמקד במשימה פשוטה של הגנה ביתית.
זוהי בדיוק הסיבה שבגללה בני ישראל יצאו ממצרים עם מצות: היציאה תפסה אותם בהפתעה גמורה, "כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ". הם גורשו במפתיע, משום שמשה בחר שלא להכין אותם נפשית לרגע הגירוש, מתוך דאגה ליכולת העמידה שלהם.
התורה מלמדת אותנו כאן פרק יסודי בתורת ההנהגה. המסע של עם לעבר חירותו ולעבר ייעודו הרוחני חייב להכיל את שני המישורים גם יחד. מצד אחד, נדרשת הפרספקטיבה הא-לוהית, המציבה את הרף האידיאלי הגבוה ביותר – תזונה טהורה וחירות מוחלטת. מצד שני, חייבת להיות שם גם הפרספקטיבה של המנהיג הארצי, המכיר בחולשות, בפחדים ובצרכים האנושיים של ה"כאן ועכשיו". מנהיגות אמיתית היא היכולת לגשר בין העולמות: לא לוותר על החזון הגדול, אך לדעת לתווך אותו למציאות באופן שהעם יוכל לשאת אותו ולהתקדם, עקב בצד אגודל, במעלה ההר.
