מדוע יצאו ישראל לחירות?

"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי…”  (ריה"ל)

בפרשות הקודמות תבעו משה ואהרון את שחרורם של ישראל. אך לא חופש, במובנו השכיח, ביקשו עבור עמם, אלא חירות. ולא חירות לכשעצמה, אלא חירות לשם עבודת בוראם.

מה בין חופש לחירות? ומהי החירות אותה ביקשו משה ואהרון להנחיל להם ולאחיהם?

"החירות היא היפוכו של החופש", קובע הרב ד"ר מיכאל אברהם. בעוד חופש הוא מצב ללא מגבלות, החירות היא פעולה אוטונומית בתוך המגבלות  ובעוד חופש ניתן לשלול מאדם, שלילת חירותו איננה אפשרית.

עבדים היו ישראל למצרים. עבדי הזמן – ההווה, קניינם של בני מינם, רחוקים מחופש ובוודאי מתודעה של חירות. בשלח פרעה אותם מארצו, טרם הבשילו בנפשם הרצון והיוזמה הפעילה לקידום מצבם ועצמאותם. שפע תלונות ופחדים, מציף הכתוב בפנינו ואנו למדים כי חרף ניסי ה' הגלויים וחרף ייסורי מצרים, השחרור מעול שיעבוד הגוף והנפש, כלל תהליך גמילה כואב וממושך מן המוכר, הידוע והתלותי.

חירותם של בני ישראל נועדה לאפשר להם לעסוק בעבודת ה'. עם זאת, להבנתי, עניינה גם תפנית ותיקון של ערך העבודה בכללותו.

"לעבדה ולשמרה" הצטווה האדם בגן העדן. לאחר שחטא וגורש, "קוללה" בשלו גם העבודה. מעיסוק מתבקש וטבעי, הפכה עבורו למאמץ יומיומי מחייב ומתיש, לצרכי הישרדות ומחיה. שעבוד מצרים, הביא את חווית העבודה לשיאה השלילי. לא שכר ולא מחיה, כי אם מאמץ חסר תכלית ותוחלת, שדבר אינו מובטח תמורתו.

עם סיום שעבוד מצרים, נפתח פתח ופוטנציאל לתשובה: מעבר מעבודה, שהיא סבל ועונש, קללה ו"מס" הישרדותי, ל"עבודת גן עדן", עבודת ה' ועבודה בכלל – שעניינה זכות ומשמעות.

בשלוש דרכים חווים עובדים את עבודתם, טוען ד"ר טל בן שחר בספרו "באושר ובאושר": כפרנסה, כקריירה או כיעוד. בעוד הפרנסה נתפסת כצורך וחובה, וצִיפִּיוֹת העובד ממנה הן תלוש משכורת וחופשות, הרי שעבודה כקריירה, מונעת ע"י שאיפתו לבעלות על סממני סטטוס (כסף, קידום, כוח ויוקרה). למוּל שתיים אלה, עבודה – הנחווית כייעוד וכשליחות, מוּנעת מכוח הרצון והבחירה החופשית ומהווה מקור לתחושות הנאה, סיפוק ומשמעות.

"שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי…", תבעו משה ואהרון מפרעה. חירות ומשמעות, ביקש ה', שולחם, להעניק לנו, בניו ועבדיו ביוצאינו למסע החיים.

(בשלח תשפ"א)