מירון ח. איזקסוןקִרבה היא אחד הדברים הנחשקים ביותר בחיינו. לעיתים אדם נוסע למרחק עצום מתוך תקווה או ידיעה ששם ימצא את תחושת הקִרבה הממשית לחייו: מישהו שמבין אותו, יודע לחזקו, לשמחו, לגרום לו להיות טוב ואפילו מאושר. וקִרבה יכולה להיות גם הליך של הקרבת קורבן, במקרה הנעלה מתוך אמונה ודבקות, במקרה המסוכן מתוך נטיות של אובדן.
לא תמיד אנו יודעים מה אכן קרוב אלינו: האם סכנה מסוימת קרובה יותר ממה שחשבנו? האם הפתרון למצוקה כלשהי יכול להפתיע במידת קרבתו אלינו? ומיהם קרובי חיינו האמיתיים והכנים? ומתי הדבר הנעלה ביותר כפי שאומר משה רבנו קרוב מאוד אלינו, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, ל)?
והנה בפרשת ההתקרבות הגדולה, יציאת העם ממצרים והליכתו לקראת נס בקיעת הים, הקִרבה מוזכרת אולי כחולשה. "ולא נָחָם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא…" האם הקִרבה המוזכרת כאן מסבירה מדוע מלכתחילה היה כן ראוי לעבור בארץ פלישתים, ומנימוק מכריע אחר המסלול שנבחר הוא שונה? או האם דווקא משום היות דרך פלישתים קרובה, היא במקרה המסוים הזה אפשרות פחות מוצלחת?
אני מבקש הפעם לנסות לא להביא פירושים שונים אלא להתרכז בנושא הקִרבה. קִרבה היא משאת נפש גדולה, אבל קִרבה מסוימת יכולה להיות מסוכנת ביותר ואפילו מצמיתה, כמו קִרבה לפלישתים ולאפיוניהם, או קִרבה למלחמה. ישנם דברים הקרובים ללב, ויש דברים המסכנים את הלב בקרבתם.
לעניות דעתי, פתיחה זאת לפרשתנו קשורה מאוד באווירת השירה השלטת בה. מתחילת הפרק נשזרים תיאורים מורכבים, שיש בהם פיוט ורעיון הכרוכים זה בזה במידה גדושה. "ויהי בשלח פרעה". האם הוא אכן השולח? או היות ישראל "חמושים" על כל הפירושים שנכרכו בכך. או עצמוֹת יוסף (וכמקובל גם עצמות שבטים נוספים) המרכיבות חלק משמעותי בשיירה (לא במקרה בעברית עצמוֹת, ועצמוּת, זהות באותיות).
וכן הלאה: "קצה המדבר", ביטוי מדהים זה שאי אפשר להכילו רק כנקודה גאוגרפית, שהרי מי יכול להצביע על נקודה מסוימת ולומר: הנה קצה המדבר; אבל מסתבר שגם למושגים ותחושות יש "קצה". וכמובן, הענן והאֵש להנחיה ולאורה. וגם הביטוי "פי החירות", שיש בו גם ערגה לחופש וגם אזהרה מכישלון. ואחר כך הביטוי על בני ישראל "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". האם אפשר להבין את התיאור כאן כמשהו המתייחס לדורות? תחושה של מבוכה לאומית לא רק במצב מסוים, אלא בכל מה שקשור להיותנו בעולם בכלל ובארצנו בפרט. המורכבות וההכרח לחיות חיים "מסודרים", יחד עם חיים "מאתגרים". ובנוסף המדבר הסוגר עלינו, כמעט שפה "סלנגית" האומרת: הם סוגרים עליי.
וכאן הפרשה השירית הזאת לא עוצרת. עוד ליבו של פרעה יתהפך שוב , עוד ייאמר לישראל גם לפעול בעצמם וגם להמתין לישועת השם (יד, יד-טו), עוד נראה את הענן והחושך גם כמקורות של אור, ועוד.
כידוע, כל תורת משה היא שירה. אבל דומני שהפסוקים הפותחים את פרשתנו ומגיעים עד לשירת הים עצמה הם שיריים במיוחד "בנשמתם". לדעתי, כאשר אנו קוראים את המילים "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לשם…", אין הכוונה רק לעיתוי אלא גם לצירוף עובדתי ותחושתי.
"אז", במצב הנפשי של אמונה ותקווה ושל מבוכה וחרדה מאובדן דרך, במצב של קִרבה מחזקת ושל קִרבה מדאיגה, בנתונים של עבדות וחירות המתלפפות אחת בשנייה, בתיאור של יָם ויבשה המחליפים מקום – כל אלה הם "האז" שבו שרו משה וישראל ובו ימשיכו את שירם לעד.
נכתב ע"י מירון ח. איזקסון
