ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת בשלח איננה רק סיפור ניסי של קריעת ים סוף. היא אחת הפרשות הפוליטיות, החינוכיות והקיומיות ביותר בתורה. היא מספרת את הרגע שבו עם נולד, אך עדיין אינו יודע להיות בן חורין. מצרים מאחוריו, אך מצרים חיה בתוכו. הפחד, התלות, הציפייה שמישהו אחר יפתור הכל – כל אלה לא נקרעו עם הים.
העם עומד בין חרב פרעה למים הסוערים. אין עוד לאן לסגת. זהו רגע שבו מתברר שחירות אינה היעדר אויב, אלא היכולת לעמוד מולו מבלי לאבד את עצמך. לא במקרה חז״ל קבעו שהים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב נכנס לתוכו. לא נס יצר את החירות – אלא מעשה אנושי של אמון וזהות.
זהו שיעור שחוזר אלינו בעוצמה בימינו. דווקא כעם שנרדף לאורך דורות, שידע אנטישמיות דתית, תרבותית ופוליטית, מצופה מאיתנו לגלות רגישות יתרה לכל פגיעה בסמלי הזהות שלנו. לא מתוך חולשה, אלא מתוך אחריות. זהות שלא מגיבה לפגיעה, מאותתת שהיא ניתנת לכיבוי. בפרשת בשלח יש גבול ברור: "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל". לא הכל מעורבב. לא הכל יחסי. יש מחנה, ויש מי שמוכן לעמוד עליו.
אבל הגבול אינו רק חיצוני, הוא גם פנימי. מייד לאחר הנס הגדול, מתחילות התלונות: על המים, על האוכל, על הדרך. העבדות, כך מתברר, נוחה יותר מן החירות. היא פוטרת מבחירה, משחררת מאחריות. בן חורין נדרש לשאת בעול, לשלם מחיר, ולהישאר נאמן גם כשהדרך קשה.
פרשת בשלח מלמדת שהחירות הלאומית אינה שלמה בלי חירות מוסרית. שירה שאינה כוללת את כלי המחנה – נסדקת. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – לא יחידים, אלא ציבור. לא סולנים, אלא מקהלה. וכאן אנו מגיעים למילה שמלווה את התקופה כולה, המילה שנבחרה כ"מילת השנה": הביתה.
יציאת מצרים אינה רק יציאה, היא מסע הביתה. לא לבית פיזי בלבד, אלא לבית תודעתי: מקום של שייכות, ביטחון, זהות. הבית הוא המקום שבו אינך צריך להתנצל על מי שאתה, אך גם אינך פטור מאחריות כלפי האחר. הבית הזה נבחן היום בכל זירה: תרבותית, חינוכית, דמוגרפית. בערים מעורבות בצפון, בגליל, מתרחשת תזוזה שקטה אך דרמטית. דורות צעירים נעים, מחפשים מקום שבו ירגישו שייכות, ביטחון, עתיד. גם זה חלק משאלת "המחנה". לא בכוח, אלא בתודעה.
המאבק על התודעה אינו מתרחש רק בגבולות המדינה, אלא גם במסכים. ספריהם של ג'ונתן היידט ("דור בחרדה") ויוהאן הארי ("לא בפוקוס") מצביעים שניהם על אותו איום: ההתמכרות לסמארטפונים פוגעת בגרעין החוסן האנושי, ובמיוחד בהתפתחותם של ילדים. ילד שאינו מחובר לסיפור, לשפה, לרצף – מתקשה לבנות זהות. לא במקרה קמים מיזמים המבקשים להחזיר ילדים אל הספר, לא דרך הטפה אלא דרך שייכות, קהילה, חוויה. כמו במדבר – לא די במן. צריך משמעות.
החוסן הזה נבנה גם בקשר בין-דורי. מחקרים מראים שקשר עם נכדים, עם משפחה, הוא אחד הגורמים החזקים ביותר לבריאות נפשית וקוגניטיבית בגיל מבוגר. בדידות, לעומת זאת, היא סכנה קיומית. גם כאן התורה מקדימה אותנו: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ". זהו רצף חיים. עם שאינו מספר – מתפרק.
ומעל כל אלה מרחפת הזירה הבינלאומית. בזמן שצה״ל נלחם על גבולות פיזיים, מתנהלת מלחמה על התודעה: תרבותית, תקשורתית, אידיאולוגית: הדיבורים על החרמת ישראל לאירוויזיון בתחילת הדרך, וגם הוליווד, שבעבר הצטיירה כמקדש של חירות, מתקשה היום להכיל זהות יהודית-ציונית שאינה מתנצלת. זו אינה תופעה שולית, אלא חלק ממאבק רחב על נרטיב, על מי מותר להיות "טוב", ועל מי יודבק אות קין.
וכמו בפרשת בשלח – גם כאן טבעת החנק מתגלה כהפיכה על עצמה. איראן, שהגדירה את השמדת ישראל כיעד עליון, חוותה התקוממות פנימית שמאיימת על עתיד המשטר. מצרים המקראית וגרמניה הנאצית, כפי שראה זאת אלתרמן ב"שירי מכות מצרים", אינן רק זיכרון היסטורי, אלא תבנית חוזרת: אימפריות רשע קורסות תחת כובד האלימות שלהן.
פרשת בשלח מזכירה לנו: חירות אינה ניתנת לאריזה במזוודה. היא אינה תלויה במקום, אלא בתודעה. אפשר להיות במדבר – ולשיר. ואפשר להיות בארץ – ולהישאר עבדים להרגלים, לפחדים, לבריחה מהזהות.
בסופו של דבר, השאלה הגדולה של הפרשה נותרת פתוחה גם היום: האם אנו רק יוצאים ממצרים, או גם בונים בית? האם אנו רק שורדים, או מעיזים להיות בני חורין?
