הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בלשון בת ימינו ההתעללות היא פעולה נוראית, הכרוכה באכזריות לא מוסברת וברצון סדיסטי להכאיב ולהציק. אולם, ברי שאי אפשר להבין באופן כזה את לשון התורה. ר' אברהם אבן עזרא חש בחוסר נעימות ביחס להתבטאות זו, וקבע שהפירוש הנכון של הביטוי הוא ש"דברה תורה כלשון בני אדם". כלומר, אנשים פשוטים נוקמים באויביהם בצורה כזו, אך הקב"ה איננו מתנהל כאחד האדם, ח"ו. רמב"ן ורש"י ופרשנים רבים אחרים, מנגד, אכן תיארו כאן פעולת שחוק, כמעין תהליך אירוני של השבת שכרם של המצרים כגמולם, תכנון א-להי מדוקדק שמבקש לגרום למצרים לשלם על התנהגותם הבזויה. הם ביקשו להדגיש כיצד מעשי ה' מגחכים את פרעה, והופכים אותו לקריקטורה של מנהיג.
אולם, עולה על כולם רבנו בחיי, בהסבירו ש"התעללתי" משמעו "עשיתי עצמי עילה", הווה אומר שהקב"ה העניק לישראל ולמצרים במעמד המכות שיעור פילוסופי מעמיק, והמחיש להם כיצד הוא עילת העילות, המניע את העולם כולו ובוראו (כדאי לציין גם לתרגומים, שתלו את נושא ההתעללות בהתעלות, שבאה לידי ביטוי בנסים הגלויים שהקב"ה שיגר לעולם).
אולם, אצל חז"ל, שהיו קרובים יותר לשימושי הלשון המקוריים של המקרא, אנו מוצאים ביאור שונה להתעללות (שמות רבה פרשה ב):
"ומשה היה, הדא הוא דאמרינן 'יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו'. בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותות הן, שנאמר 'ושם לה עלילות דברים', אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן, שנאמר 'רחום וחנון ה' ', ואותן מדות הודיע למשה…".
מדותיו של הקב"ה רחמניות הן, הגם שרחמנות זו לא בהכרח מתגלה לצופה מן הצד. הקב"ה קורא הדורות מראש ממתן את פעולותיו אף כנגד אויביו הגדולים, מתוך רצון לאפשר לעולם להתנהל בטוב. מובן מאליו שישראל צריכים לנקום באויביהם לכשאלה פוגעים בנו, אך ההתעללות אינה סדיזם, התפשטות מצלם אנוש, כי אם חתירה לעשיית צדק, להוכחת שליטתו המוחלטת של הקב"ה בעולם.
פער זה בין הרצון האנושי להנקם ליחסו של הקב"ה אל גילויי הרוע מופיע כבר בתלמוד הבבלי, מגילה טז, א (התרגום משלי):
"שנו חכמים: המן – ספּר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה. אחר שלקח את מרדכי והלבישו בגדי מלכות, אמר לו עלה ורכב על הסוס. אמר לו מרדכי: אינני יכול, שכן אני חולה בשל ימי התענית. רכן המן והעלה אותו. כאשר עלה מרדכי על הסוס בעט בהמן. אמר לו המן, האם לא כתוב לכם: 'בנפל אויבך אל תשמח?'. ענה לו מרדכי: זה נאמר בישראל, אבל בגוים כתוב 'ואתה על במותימו תדרוך' ".
אמנם מרדכי מדבר על ישראל בלבד, אך אין סיבה להניח שלא מדובר על מידה חיובית בנפש האדם. חיזוק למגמה זו מצוי בדברי שמואל הקטן במסכת אבות (ד, יט): "שמואל הקטן אומר 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו' ". הבעיה עם דבריו של שמואל הקטן היא שהם פסוק מפורש בספר משלי (כד, יז), ומה הועיל בציטוט מפסוק? האם בזו גדולתו של התנא, וכיצד ייחס מימרה זו לעצמו?
אך על כך עונה הרמב"ם בביאור מאיר עינים: "ואף על פי ששלמה הוא אשר אמר זה הציווי, אבל החכם הזה היה מחנך בזאת המידה ומזהיר מזאת העבירה". הרי לפנינו שמדובר בעבירה, לא פחות. ברור, לפיכך, שצריך לחנך את הנוער לעמידה על ערכים ועל פטריוטיות, ושצריך להטמיע בקרבו את הזכות הבסיסית של הקיום היהודי, אולם בצד זאת צריך גם לזכור שנקמנות וחשבונאות על צרות האויב והשונא פוגעות בראש ובראשונה באדם עצמו, ואינן מאפשרות לו לחשוב בצורה נבונה ומושכלת, והן פוגעות בעמוד השדרה המוסרי שלו.
(בשלח תשסט)
